אקדים ואומר שזאת הלידה השלישית שלי, השנייה בהיפנובירת'ינג.
הלידה הראשונה גרמה לי להבין שאני צריכה שיטה כלשהי, או משהו שיעזור לי באופן טבעי, והלידה השנייה שלי הייתה ממש לידת היפנובירת'ינג חלומית, בלי אף התערבות, הייתי במקלחת עד פתיחה 10, ממש קסום ונפלא (יש את זה כאן איפשהו בקבוצה...)
קיוויתי שבלידה השלישית אצליח איכשהו לשחזר את ההצלחה הכבירה של הלידה השנייה, רק קיוויתי שיהיה קצת יותר קצר.
זה מתחיל אצלי תמיד מירידת מים שוטפת, ואז יומיים של צירים עד הלידה. ככה חשבתי שיהיה גם הפעם. תרגלתי היפנו' כבר משבוע 18 בערך, זה היה כמובן נחמד ועזר לי. לקראת סוף ההריון היו לי חרדות ממשיות מהלידה, זה פתאום היה נראה לי קרוב ואמיתי ונזכרתי בקטעים הקשים שיש לפעמים ודאגתי...
בסופו של דבר אכן הייתה ירידת מים, באותו שבוע שתמיד יש לי (38), באותה שעה אפילו... ובאותו שטף.
4:00 בבוקר, יום שני.
ירידת מים שמעירה אותי. אני יורדת ישר מהמיטה כדי לא ללכלך את המצעים שהחלפתי ממש לפני כמה שעות ואת המיטה. התארגנו לנסיעה לבי"ח, כי תמיד יש לי חשש מירידת מים שוטפת...
חשבתי שאסע לבי"ח (אני חייבת ללדת בבלינסון), ושם אני אעשה
מוניטור ויעלו אותי למחלקה. במחלקה אני כבר אנוח ואירגע עד שהלידה תגיע, כשזה יתקדם אני אקרא לדולה שלי, והכול יזרום. העדפתי לא להגיע מהר לחדר
לידה, כי שם הם מלחיצים עם לוח זמנים לחוץ, והעדפתי להעביר את הזמן ברוגע ובלי לחץ. אני גם יודעת שלוקח לגוף שלי זמן לפתח את הלידה (לפחות יום שלם).
6:00 בבוקר
מוניטור במיון יולדות.
הדבר שקצת שיבש את התכניות היה שלקראת סוף המוניטור (בערך בשעה 8:00) היו ירידות בדופק של העוברית, מה שכנראה היה תוצאה של חוסר אמינות של המוניטור (הוא השתבש לכמה דקות, ואני יודעת את זה בוודאות, אבל הצוות הרפואי נלחץ מאוד. באותם רגעים גם אני לא הייתי בטוחה שזה לא האטות אמיתיות בדופק) אמרו לי שאני צריכה ללכת לחדר לידה למרות שלא הייתה לי פתיחה בכלל, וזה די הדאיג אותי. כי ידעתי שבחדר לידה הם לא יתנו לי להיות יומיים, גם אם זה מה שאני אצטרך.
אבל... האטות בדופק וזה, והרגשתי אולי זה כן יהיה לי טוב פשוט להתחיל את הלידה (אני מודה שלא התחשק לי להיות יומיים עכשיו בציפייה ללידה, וזה כן קרץ לי שזה פשוט יתחיל. אולי פשוט ניסיתי להוציא את המיטב מהסיטואציה...)
הודעתי לצוות הרפואי שאין לי בעיה ללכת לחדר לידה אבל אני לא מעוניינת בשום זירוז ואני לא אלד היום כנראה. אמרו שאין להם בעיה "לתת לי" כמה שעות כדי שיתחיל לבד. קראתי לדולה שלי והיא הגיעה.
11:00
נכנסתי לחדר לידה. ניסינו לזרז את הלידה עם דיקור וכל מיני תרגילים... וזה לא ממש הצליח לפי מה שרצינו. לא היו צירים בכלל בכלל.
אחרי כמה שעות ששום דבר לא זז באופן רשמי (כי אני מאמינה שתמיד הגוף מקדם אבל בקצב שלו. אבל לא הייתה פתיחה, לא צירים...) כבר הגיעו שעות אחה"צ, ואחר כך הערב... אחרי 8 שעות של ניסיונות טבעיים וסולידיים ודי נעימים, עם אווירה רגועה בגדול... החלטנו שאני אקבל קצת
פיטוצין, אבל אמשיך בתנועתיות. הצוות היה ממש בסדר, הם לא הלחיצו יותר מדי, והיה נראה שהם מכבדים את הרצון שלי ללדת לבד. יש לציין שהיה יותר קל לבקש מהם, כי כבר היו לי בהיסטוריה 2 לידות טבעיות ללא אפידוראל, אז לפחות נחסך ממני הגיחוך שלפעמים יש מצד הצוות כשמדובר על לידה ראשונה.
הרופאה שם אמרה לי שבלידה שלישית פיטוצין משפיע מהר (צדקה..), והדר הדולה הלכה לכמה שעות, סיכמנו שנקרא לה כשיתקדם. קצת פחדתי מהפיטוצין כי הוא עושה צירים מאוד רציניים כבר מההתחלה. ואני לא בעניין של אפידוראל בכלל. אז ביקשתי מינון ממש נמוך, וסיכמתי עם הרופא שברגע שיתחילו צירים, ניתן לגוף להמשיך לבד ללא הפיטוצין.
19:00
נתנו לי פיטוצין (מינון נמוך מאוד, הכי מינימלי שאפשר) והייתי על הכדור פיזיו, המוזיקה של ההיפנובירת'ינג התנגנה והלידה שלי בעצם התחילה (זה השלב שמציין בעיני את תחילת הלידה ממש). היו לי איזה כמה צירים פתאום בזכות הפיטוצין, לא משהו כואב בכלל. הייתי כבר עמוק בהיפנובירת'ינג, דימויים והכול. היו רגעים קסומים ממש. היינו רק אני ובעלי הוד בחדר בשלב הזה, שנמשך אולי רבע שעה. אולי עשרים דקות. אחרי הזמן הרגוע והרומנטי הזה, הרופא נכנס וביקש לבדוק פתיחה. אמרתי לו שאין צורך, אני מבטיחה שאין לי שום פתיחה. הוא התעקש בכל זאת ואמרתי יאללה... שיבדוק וילך כבר. בדק, פתיחה 3
זה ממש הפתיע אותי... כי עברה איזו רבע שעה ולא כאב לי בכלל...
ואז כמובן דרשתי להעיף את הפיטוצין, הוא הסכים, חיכינו קצת שהדר תגיע, ואז החלטתי להיכנס למקלחת (זה היה מוקדם מדי. הטעות הייתה שניסיתי יותר מדי לשחזר את הלידה הקודמת שלי, שזה מה שהיה בה...).
הדר הגיעה, הייתי במקלחת, לא ידעתי אם אני מתקדמת או לא, כי לא כאב לי ממש. מצד שני, הייתי מרוכזת בדימויים ובהרפיה אז לא הייתי בטוחה שיכאב לי ממש עד הסוף.
מפה לשם, החלטתי באיזשהו שלב לצאת מהמקלחת, ורציתי שיבדקו לי פתיחה, אבל אז בדיוק התחלפו המשמרות אז חיכיתי עוד,זה כבר היה 11 בלילה.
23:00
כשאיריס המיילדת בדקה אותי, וכבר הכינה את המיטה ללידה, הסתבר שאני עוד לא בפתיחה ארבע אפילו. שוק!! פה נכנסתי ממש לייאוש, הרגשתי פתאום שכלום לא מתקדם.
הרגשתי אכזבה עמוקה. לא כאב לי בכלל, הצירים נעלמו כלא היו, והייתי פשוט מפוחדת מהמשך הלידה. לא ראיתי איך זה קורה... פחדתי מפיטוצין שוב, שאולי יביא איתו כאבים חזקים שלא אוכל להתמודד איתם, הייתי ממש בשלב מפחיד. אפילו עכשיו קשה לי להיזכר בזה.
בסוף החלטנו שנלך על פיטוצין שוב, ויתנו לי גם חומר לווריד שקצת ישכך את הכאב העצום של הפיטוצין (הייתי חייבת את זה כדי להרגיע את הפחד ההיסטרי שלי באותו רגע), וכשאהיה בפתיחה גדולה נפסיק הכול ואני אעבור לתנוחה זקופה. זה היה לי הכי חשוב... ללדת בעמידה על הברכיים.
חיכינו שעה בערך עם כל ההחלטות האלה.
00:30
אחרי קטע קצת לא נעים עם פתיחת הוריד (הגיעה איזו אחות הזויה, אני אפילו לא יודעת מה התפקיד לה... שפתחה לי וריד במקומות שהוא תמיד מתפוצץ למרות שאמרתי לה מראש. היא ממש סלסלה במה שאמרתי והתנהגה לא יפה. אחרי הלידה לא היו לי ורידים לא מפוצצים בגללה. כל הידיים שלי היו סגולות לגמרי).
נשכבתי על הצד, לנוח קצת... להתכונן ללידה הפעילה, הכניסו לי פיטוצין ואת החומר השני, ואז התחילו לי צירים מאודדד חזקים. ההיפנובירתינג גרם לי לתחושה נעימה ורגועה. הרגשתי כאילו אני בבית שלי במיטה. נחה, נרגעת. כשהיה ציר חזק הדר עשתה לי עיסוי, אני לא זוכרת ממש טוב את השלב הזה, אבל אני חושבת שניסיתי כל מיני תנוחות שיקלו על הצירים עצמם.
בגדול הרגשתי טוב.
הכאב של הצירים היה חזק מאוד מאוד. אבל כל הזמן אמרתי לעצמיף חגית, תרגעי. זה רק ההתחלה, וגם בהמשך יהיה בסדר. כל הזמן זכרתי שאני רק בפתיחה 4. הייתי בדימויים. במחשבות היפנובירת'ינגיות...
כעבור שעה קלה, ביקשו לבדוק פתיחה. אני זוכרת שזה היה נראה לי שוב ממש מגוחך... אני עדיין בארבע, אולי חמש...
בדקו, פתיחה 8.
זהו, מבחינתי פתיחה 8 זה כמו פתיחה מלאה, ככה זה היה בשתי הלידות הקודמות שלי... איך ששמעתי את זה העפתי מעלי הכול, נעמדתי על הברכיים לקראת שלב יציאת התינוק, ואז פתאום הרגשתי כאב חזק, את טבעת האש, הכול קרה נורא מהר. המיילדת צחקה, כי היא לא בדיוק התכוננה לזה שאני אעמוד על הברכיים, אבל ייאמר לזכותה שהיא ממש זרמה.
זה היה פשוט שלב הזוי. מצד אחד הוא היה לי נורא קשה. כאב לי ברמות לא הגיוניות. לא זכרתי שזה כל כך כואב. מצד שני, כל השלב הזה מרגע שאמרו "פתיחה 8" ועד שהתינוקת הייתה בחוץ, לקח אולי 3-4 דקות.
בעצם בראש שלי עוד הייתי במנוחה וברגיעה, חשבתי שאני בפתיחה 4, ופתאום הראש של התינוקת אשכרה יוצא. זה גרם לי לא להאמין שאני באמת בסוף הלידה, והתחלתי לחשוב לעצמי, מעניין כמה זמן עוד נשאר לי ללידה, ושאלתי את כל מי שהיה שם כמה זמן זה ייקח. אני זוכרת שלחצתי כי רציתי פשוט שכל זה כבר ייגמר, כאב לי מדי, ולא היה אכפת לי שהתינוקת תצא בלחיצות (בדיוק הפוך מהפעם הקודמת,שחיכיתי לרפלקס פליטת התינוק וכל זה).
המיילדת ייעצה לי לא ללחוץ ממש, כדי שלא יהיו לי קרעים, וגם ככה היא עוד שנייה יוצאת. ואז הראש יצא.
הגוף לא יצא והיא לא הייתה בטוחה מה לעשות, אז אמרתי לה שזה תמיד ככה, ושיניתי תנוחה כדי לעזור לגוף לצאת. וזהו. יצאה.
זה היה כל כך מהיר ולא צפוי, שזה גרם לי לחוויה קצת קשה. באמת לקח לי הרבה זמן לעכל את זה. כי בתכלס, הייתה לי לידה פשוט מדהימה. 6 שעות מתחילת הפיטוצין בפעם הראשונה,התינוקת הייתה בחוץ. לידה רכה, לא כואבת מאוד, בלי תפרים, בלי חתכים. אבל הקטע ש"נתקעתי" באמצע הלידה, בשילוב עם המהירות הפסיכית בסוף, גרמו לי ממש לטלטלה, והיה לי קשה לקלוט שזה בדיוק בדיוק מה שרציתי.
יש בהיפנובירת'ינג קטע כזה, שאני יכולה לבקש לעצמי איזו לידה אני רוצה. לא ממש האמנתי בזה, פשוט כי פחדתי להתאכזב. והלידות שלי ארוכות נורא.
הפעם ביקשתי שיהיה שש שעות. ביקשתי שיהיה וגינלי, בלי תפרים, שיהיה סביר מבחינת החוויה (פחדתי לבקש שלא יכאב בכלל או משהו לא מציאותי מבחינתי). והכול קרה!
שש שעות, מתוכן חצי שעה רגועה ורומנטית עד פתיחה 3, ואז מקלחת, פתיחה 4, ואז כמה שעות שנרגעתי ונחתי, ופתאום פתיחה 8 ואחרי 3 דקות היא יצאה.
אז באמת לא ברור למה ברגעים הראשונים אחרי הלידה פשוט לא האמנתי שזה בכלל היה ולא ידעתי מה קורה איתי. הייתי במן בלבול כזה ולא יכולתי להחליט מה אני מרגישה לגבי הלידה הזאת (כי כבר חוויתי בעבר אופוריה של לידה טבעית מהחלומות).
כמה מסקנות במבט לאחור:
הפחד שלי, גם מהירידות דופק, וגם מזה שזה לא מתקדם בדיוק כמו הלידה הקודמת, קצת לא נתנו לי לשמוח בלידה הנעימה והטובה שהייתה לי. רק במבט לאחור אני מרגישה שאני מרוצה ממה שהיה.
למשל, במקלחת היה לי נחמד ונעים. אז מה אם התקדמתי רק לפתיחה ארבע? הרי בסוף זה כן רץ. אז קצת חבל שכלכך התאכזבתי מעצמי. התאכזבתי רק בגלל הציפייה שזה ילך כמו בלידה הקודמת, אבל מסתבר שזה לא עובד ככה...
ועוד דבר,
מסתבר שהיפנובירת'ינג יכול לעזור בדרכים שונות. בלידה השנייה שלי הייתי ממש בהוויה חיובית, בלי אף התערבות, לא היו בעיות אמיתיות. הרגשתי חזקה ועוצמתית לאורך כל הדרך.
הפעם, היו לי כמה מכשולים אובייקטיביים שהייתי צריכה לעבור. היו האטות משמעותיות בדופק, לא הייתי בטוחה לגמרי שזה רק בגלל תקלה במוניטור ולא רציתי להתעלם מזה. היה לי פיטוצין, שגרם להכול להיות הרבה יותר אינטנסיבי. ולמרות כל זה, הרגשתי שההרפיה והמדיטציה שעשיתי בזמן הלידה, השפיעו לי על הגוף ממש, הוא פשוט נרגע, למרות שאני לא הייתי לגמרי רגועה מנטלית. קצת קשה לי להסביר את זה, אבל הרגשתי שככל שהלידה התקדמה, ככה נכנסתי יותר עמוק להרפיה, שהייתה לגמרי פיזית. זאת תחושה שלא הייתה לי בעבר. כאילו ההיפנו' פעל בלי שהייתי צריכה לחשוב ולהתרכז. זה פשוט היה שם, קסם.
בסופו של דבר גילי נולדה בסביבות 2 בלילה, פחות מיממה מהירידת מים, בערך 6 שעות מהפיטוצין בפעם הראשונה.
ההתאוששות מהלידה הייתה מדהימה, פעם ראשונה שלא הייתי צריכה פדים קפואים אחרי הלידה! חלום.
ברגע שהיא יצאה, חיכו לשליה ואז הציעו לי ללכת להתקלח. זה לא קרה לי באף לידה... הייתה התאוששות ממש טובה.
כשהייתי בהתאוששות, פתאום הגיעה המיילדת, ואמרה לי שהיא מיילדת עשרים שנה ולא ראתה כזה דבר. היא מאוד התלהבה מזה שידעתי בדיוק מה אני רוצה, מזה שהתינוקת יצאה בתנוחה זקופה ולא בשכיבה היא ממש הייתה נלהבת וזה הדבר הראשון שגרם לי להבין שבעצם הייתה לי לידה טובה. כי ישר אחרי הלידה הרגשתי שפשוט לא ממש הבנתי מה הלך כאן הרגע. אולי מרוב מהירות, או מרוב הפתעה, או מרוב שזה לא מה שציפיתי לו בדיוק.
אז בגדול אפשר להגיד שהייתה לי חוויה טובה ומעצימה. אם כי שונה מאוד ממה שהיה לי בראש. וגילי מהממת ומתוקה ומיוחדת מאוד.
תודה למי שקרא עד כאן, כתבתי את מה שזכרתי במרחק של כמעט שנה וחצי. מקווה שהיה ברור.
