אז אתמול יהונתן שלי חגג 4 חודשים והחלטתי שזה זמן טוב לשתף את סיפור הלידה שלי ובנוסף לזה גם לשים אותו מאחורי ולקחת ממנו רק את הדברים הטובים:)
פחד, מהו בעצם פחד?
חשבתי שאני יודעת. הייתי בטוחה.
עד אותה דקה שהרגשתי שכל העולם מתמוטט עליי, שהקירות נסגרים לאט לאט והדלתות נטרקות להן אחת אחרי השניה ומשאירות הד גדול מאחוריהן.
חשבתי שידעתי, אבל בעצם לא היה לי מושג.
שבוע 39,
לידה ראשונה.
הריון שעבר גם הוא בצורה לא פשוטה, שמירת
הריון ארוכה ארוכה (משבוע 9) בגלל שהגדירו אותי
הריון בסיכון גבוה.
7 חודשים של פחד שנמצא ומקנן לו שם בכל רגע נתון.
7 חודשים שבהם ידעתי שאני רק צריכה לעבור אותם וזהו.
כל יום הרגיש כמו שבוע, כל חודש כמו שנה.
והנה עברו להם 39 שבועות והכל בסדר!
צירים. בית חולים. וירידת מים.
18 שעות של צירים שמתוכם 15 ללא
אפידורל.
עייפות. תסכול. פחד מהלא נודע.
כלכך פחדתי מהכאב של הלידה. הצירים היו בלתי נסבלים וידעתי שצירי הלחץ רק יחמירו את הכאב שלא לדבר על כאבים של
פיטוצין אם אקבל...
4 שעות בחדר לידה. פתיחה 8.5.
איך שהמיילדת מסיימת לבדוק ומבשרת לי שהנה... 20 דקות חצי שעה ואני אמאאאא ואני ברגשות מעורבים של אושר מטורף ופחד הזוי.
תוך כדי שאני מנסה להבין שהנה זה עוד שניה פה, קורה הסיוט שלי!
הרגע שבו הבנתי שכל הזמן הזה לא באמת ידעתי מהו פחד.
הרגע שהבנתי שלא אכפת לי שיכאב לי למוות.
הרגע שהבנתי שחוץ מהילד שלי שומדבר לא משנה יותר!
3 רופאים, 4 אחיות.
נכנסים עם בשורה שאין ברירה ומפנים אותי לעשות
ניתוח קיסרי דחוף מאד.
אין דופק כמעט, אין תזוזות של העובר. הילד במצב של
מצוקה עוברית חמורה.
2 המשפטים הכי מפחידים ששמעתי כל ימי חיי!
תוך 4 דק ומיליון פרכוסים ובכי היסטרי אני על שולחן הניתוחים.
רועדת, כלכך רועדת. השפתיים רועדות, הידיים קופצות בתנועות בלתי רצוניות ואני מגמגמת לחלוטין.
מכינים אותי לניתוח.
המיילדת צועקת ברקע לרופא שהראש כבר מבצבץ לו.
אני בלידה! אני בלידה!
הרופא מחליט לפתוח בכל זאת. פוחד שחבל הטבור כרוך או משהו אחר לא תקין ולידה טבעית רק תחמיר את המצב.
מכניסים את בעלי.
הוא מחזיק לי את היד. מנסה לדבר איתי.
אני רק ממלמלת. ״שיבכה״ ״שיבכה״ ״שיבכה״ ״שיבכה.
הוא בוכה ואני כלכך מחכה שיניחו אותו עליי. אבל לא. רצים איתו החוצה.
משהו לא תקין.
משהו לא בסדר!
מסיימים את הניתוח מעבירים להתאוששות.
והפחד? רק מוכיח לי שאין לו שום גבול!
מחכה שיביאו את הקטן להתאוששות כמו שהבטיחו במידה והוא בסדר. אבל כלום לא קורה.
אני לא יודעת מה קורה איתו. שוכבת לבד בחדר התאוששות ומרגישה כישלון. אני פשוט כישלון בתור אמא! העולם שלי צריך אותי עכשיו ואני לא שם לידו!
אני לא שם!
בא לי לצעוק. בא לי לצרוח לכל העולם!
אני רק צריכה לראות שהוא חי, שהוא בסדר, שהוא חזק ויודע שממש עוד מעט אמא תחבק כלכך כלכך חזק ולעולם לא תעזוב!
אבל אי אפשר, אני פה שוכבת עם חצי גוף תחתון מורדם לחלוטין והוא איפשהו שם. בלעדיי!
רק לאחר 3 שעות בערך בעלי נכנס. רק לאחר 3 השעות המפחידות ביותר בחיי זכיתי לראות תמונה שלו. להבין שהוא חי, שהוא בסדר...
אז העולם שלי כבר בן 4 חודשים!
והיום.... סופסוף אני יכולה להגיד שהייתי עוברת את זה עוד מיליון פעם בשביל לראות את החיוך שלו כל בוקר מחדש.
