פורום רשלנות רפואית

הגדירו אותי הריון בסיכון גבוה בגלל מיגרנות המיפלגיות (עם שיתוק זמני) ומשבוע 33 מוניטור לא מספק ומדאיג.

שבוע 38+ 5, אני מגיעה למיון יולדות עם הרגשה כללית לא טובה, הפחתה בתנועות וכאבים בכל הגוף. מיד נכנסת לעשות מוניטור עוברי של כמה שעות ארוכות, הדופק של העובר מאוד מאוד גבוה (190-220) מחליטים על זירוז לידה ויילוד במיידי.

יש לי שפעת, מתחילים בטיפול של tamiflu. מסכה על הפנים. בידוד.

אנחנו עוברים לחדר לידה, הדופק של העובר מתייצב אחרי כמה שעות ואנחנו יכולים לעבור למחלקה כדי לחכות שם לצירים. שוב בידוד, הפעם עם עוד הריוניות עם שפעת. ממש חגיגה בחדר. 15 שעות, הבלון לא משפיע, מחליטים על סוג זירוז אחר לפני שמכניסים אותי שוב לחדר לידה. מכניסים פרופס, מחכים.

12 שעות עברו, מתחילה סוף סוף להרגיש צירים.

מקלחות, עיסויים, מנוחה, הרפיה.

בודקים פתיחה, כלום. צוואר אחורי מאוד.
לא מתייאשים, ובכל זאת הצירים מתחזקים ומצטופפים. בכל ציר מוציאה קול, מרגישה שאני מתקדמת. בודקים אותי שוב לאחר שעתיים, פתיחה 5/6. מסתבר שלא הצליחו לבדוק כמו שצריך בבדיקה הקודמת בגלל הצוואר האחורי מדי. עוברים לחדר לידה. בידוד.

הדופק עדיין יציב, מאפשרים תנועתיות עם מוניטור עוברי רציף. הצירים קצת נרגעים ונעלמים, יש שפעת אז מתחילים פיטוצין.

הצירים חוזרים, הם מאוד חזקים אבל בכל ציר עושה תרגיל של שיטת אמית ואני לא מרגישה כאב, אני מצליחה להעביר את הצירים ברוגע.

הדולה המדהימה שמלווה אותי ואת בעלי, נוגעת, מרגיעה, מעודדת, מחבקת, עושים ביחד תרגילים של ספינינג בייביז ושל שיטת אמית.
מקבלת כל ציר באהבה, ברוגע ושלווה. מזמנת את הציר הבא להגיע. הצירים ממשיכים להתגבר והמוניטור לא מצליח לקלוט את דופק כמו שצריך כשאני בתנועה. הרופאים מחליטים על מוניטור פנימי, אבל לא לפני שפוקעים מים.

אין ברירה, כולם לחוצים שאני אלד כבר בגלל כל מיליון סיבוכים אפשריים בשלב הזה של הלידה. מסכימה לפקיעת מים. מים מקוניאלים, בוץ.

תוך זמן ממש קצר הצירים נהיים בלתי נסבלים ואני מרגישה לחץ מטורף. אני כבר לא מסוגלת לעשות תרגילים, לא לנשום ולא כלום. הגוף שלי כבר לא משתף איתי פעולה. הכל כואב, אני מאבדת שליטה. בכל ציר שמגיע אני צורחת את נשמתי. המיילדת נכנסת ובודקת, פתיחה 8.

לידה שלישית, אפשר כבר ללדת ממש עוד מעט. אני מרגישה לחץ בתוסיק. למרות שאני בלי אפידורל אני לא מצליחה ללחוץ ולהוריד אותו כמו שצריך, הכאב גדול עליי, הפחד נמצא ולא עוזב אותי. יותר מדי אנשי צוות נכנסים, מסתכלים, מדברים, מפריעים.

המיילדת המדהימה שהייתה איתי שמרה עליי כאילו רק אני הייתי שם, לא נתנה לאף אחד להתקרב אליי. תמיד אמרה: היא עושה את זה, תנו לי. הם מקשיבים ורק מסתכלים.

פתאום מתחילה להרגיש את הראש, הרגשה שאי אפשר לתאר אותה במילים... באותו רגע הרגשתי שאני לא יכולה לנשום, שאני עוד שניה מתה. אבל התינוק החכם שלי, הוא ידע בדיוק מה לעשות, וככה החליק החוצה תוך כמה שניות, ופתאום הוא עליי. זהו, עשיתי את זה, הוא איתי והוא בסדר. מיד מתחבר לפטמה (פעם ראשונה שאני מניקה), עור לעור והכל מושלם. התאוששות של שעתיים בחדר לידה. ואז מעבירים אותי למחלקה בחדר בידוד, ואז שוב סיבוכים.

מיד מתחילה להרגיש המון דם שזורם לי למטה כמו מים. האחות מסתכלת בבהלה, רצה מהחדר וצועקת לעזרה. נכנסים עוד 3 אחיות ו2 רופאות. אני רואה כוכבים. כולם לוחצים לי על הבטן ואני צורחת מכאבים. כולי מלאה בדם, מכניסים קטטר, נוזלים, תרופות, לוחצים עוד ועוד ועוד. לא מצליחים לעצור את הדימום.

לאחר כמה שעות זה נרגע, ואני מוצאת את עצמי לבד. מאפשרת לעצמי לבכות, כמה עברנו בימים אלה. כמה מלאכיות שמרו עליי ועלינו. כל כך רציתי חוויה מתקנת בלידה הזאת, לידה רגועה ומהירה ללא התערבויות. אז נכון ילדתי בתנאים הכי לא אופטימלים, אבל, הייתה לי תמיכה משמעותית, בעלי שלמד הכל בשבילי והבין מה הם הצרכים שלי, דולה שהתאימה לי ושידעה בדיוק מה להגיד ומה לעשות בכל רגע, מיילדת שראתה אותי, שמעה אותי ושמרה עליי, צוות שלם שדאג לי בכל רגע ורגע.

לגבי הדימומים, אמרו שאם יחזור אצטרך ללכת לרופא לבדיקה. בשעות האחרונות די נבהלתי כשהבנתי שיכול להיות שנשארה שארית שליה ברחם אחרי הלידה, ואז הגעתי לאתר שלכם. אני מבקשת לשמוע מה דעתכם על מקרה אפשרי של השארת שליה, אחרי כזאת לידה טראומטית ולא קלה.