שלום
חשבתי הרבה זמן אם לכתוב אבל אני חושבת שתוכלו לעזור. כתבתי פה חתיכת מגילה אז תודה מראש למי שיקרא.
לפני שנה ותשעה חודשים ילדתי את הבת שלי בבית חולים כרמל בחיפה. נתחיל בלומר לכן שהיא בסדר גמור ואפילו יותר מזה למרות
מצוקה עוברית ומצב של סכנת חיים אמיתית בלידה - שלא תדאגו אחר כך.
כשהגעתי הסברתי כמה חשובים לי כמה דברים- אפס הפרדה, עור לעור, השהיית ניתוק
חבל הטבור, הנקה כמה שיותר קרוב ללידה וכל המיילדות (היו לי 4) הביעו
הסכמה מלאה לכל מה שביקשתי, לפחות בשלב הזה, וגרמו לי להרגיש שאני בידיים טובות.
הלידה הפסיקה להתקדם אחרי שקיבלתי
אפידורל בפתיחה של 5 ס"מ ושאלו אותי אם אני מסכימה שינקבו את מי השפיר (ככה קוראים לזה??) לא הסבירו לי מה המשמעות של זה. קצת אחרי התחילו לחשוד שהמים מקוניאלים ולא הסבירו לי מה זה אומר, נכנסתי לגוגל, בעודי בחדר הלידה, והבנתי שיכול להיות שהעוברית במצוקה. אף אחד לא סיפר לי כלום וכששאלתי מה עושים הם אמרו שאין ירידות בדופק ושהכל נראה תקין בנתיים מלבד לעניין המים. כדי להיות בטוחים חיברו
מוניטור לראש שלה- גם את זה לא ממש הסבירו לי למה או איך או מה המשמעות- אני מציינת את זה כי אחרי הלידה ראיתי שיש לה פצע בראש- אחד מהתהליכים הללו- ניקוב מי השפיר או הצבת המוניטור פשוט פצעו אותה...
בשלב צירי הלחץ הייתי בהתחלה רק עם המיילדת, אז ראינו שיש ירידות בדופק בזמן הצירים ושיכול להיות שמשהו לא תקין עם חבל הטבור. הגיעו כמה רופאים וביניהם רופאה צעירה יחסית שאמרה למיילדת- לא לי (דיברה מעל הראש שלי כל הזמן) שהיא תעשה קצת לחיצות כדי לעזור לעוברית לרדת (היא קראה לזה בשם שלא אמר לי כלום אז לא זוכרת איך). במהלך הציר היא לחצה עם המון המון כוח במרום הבטן שלי, אני זוכרת שזה כאב לי יותר מכל הלידה ביחד, ואחר כך היו לי ממש סימנים כחולים וכאבו לי הצלעות בטירוף. זה גם כמובן לא עזר אלא רק הפריע לי לנשום וביקשתי ממנה שתפסיק. בכתבה שהייתה לפני שבועיים בערך על "אלימות מיילדתית" הבנתי שזה הליך מסוכן מאוד ושהוא לא חוקי ברוב מדינות המערב (לא צוין שם אם זה חוקי בארץ) מכיוון שפוטנציאל הפגיעה שלו בעובר עצום...
כשהקטנה סוף סוף יצאה היא הייתה נפולה לגמרי, לא זזה, לא בכתה- הדבר הכי מפחיד שאפשר לדמיין. המיילדת (הבאמת מדהימה) אמרה לי- אני מצטערת, אני לא יכולה להשהות את חיתוך חבל הטבור וישר נתנה אותה לצבא של רופאים שחיכה לה- התינוקת שלי שאפה מהמים המקוניאלים (המזוהמים) לתוך הריאות שלה והיה צורך בהתערבות שלהם. תוך כמה דקות (שנראו כמו נצח) היא התחילה לבכות והוציאו אותה מהחדר שלי לעמדת טיפול בחוץ- ביקשתי מאמא שלי ומבעלי שהיו איתי שילכו איתה ואמא שלי אמרה שהיא תלך ושבעלי ישאר איתי, שלא אשאר לבד. עדיין לא נתנו לי להחזיק אותה ולא ראיתי אותה מעבר לשתי שניות שלקח למיילדת לחתוך את חבל הטבור. כעבור כמה דקות נכנסה אמא שלי ואמרה שהקטנה ממש בסדר, שהיא צורחת וזזה ושצריך להשאיר אותה שם קצת ושלא אדאג. אחרי שהוציאו את השליה ותפרו אותי הביאו אותה אלי עטופה בבגדים- לכמה דקות כי הם רצו לחבר אותה למכשיר מוניטור ולשים אותה בחימום. לקחו לי אותה ממש מהר ושלחתי את בעלי איתה, שלא תהיה לבד.
אותי הוציעו מחדר הלידה למסדרון, קצת לפני שלקחו אותה. לא ברור למה- לא היו עוד יולדות בכל המחלקה! רק אישה אחת ילדה איזה שעה לפני וזהו, לא הגיעה מישהי חדשה בזמן הזה כך שלא היו צריכים להוציא אותי. השעה הייתה 3 בלילה וההורים שלי היו חייבים ללכת- ככה נשארתי, אישה אחרי
לידה, בלי תינוק בידיים, בלי בעלי, בלי השגחה, בחושך במסדרון של בית החולים. אני לא יודעת אם אני מצליחה להעביר לכן כמה קשה זה היה לי- הרגשתי שאני מאבדת את זה- הדיסוננס היה כל כך ברור לי שממש הייתי צריכה להרגיע את עצמי שאני לא מאבדת את זה ושהכל יהיה בסדר ממש עוד מעט- אראה את הבת שלי ואניק אותה בפעם הראשונה והכל יהיה בסדר. כשלקחו אותי למחלקת יולדות ביקשתי ללכת לתינוקיה לראות אותה, כי היא הייתה צריכה להיות בשולחן חימום הזה, ובחוסר חשק ממשי, נתנו לי להיכנס. ישבנו לידה קצת ושאלתי אם אוכל לנסות להניק אותה. נתנו לי אותה וניסיתי, לידה ראשונה וזה וחווית הנקה ראשונה, עשיתי את מה שנראה לי טבעי וזה לא ממש הצליח, האחות בתינוקיה שאלה אותי אם זו תינוקת ראשונה ושאמרתי שכן היא פשוט תפסה לי את הפטמה ומשכה ועיסתה אותה בצורה כמעט תוקפנית. מצד אחד ידעתי שזו לא העבודה שלה להסביר לי מה עושים, ומצד שני, זה היה נורא. בסוף הצלחתי (זה ישמע מצחיק אבל הרגשתי תחושה של דה-ז'ה-וו, כאילו הנקתי פעם בחלום והגוף שלי ידע מה לעשות בלי שאמרתי לו) התינוקת התחברה וינקה ואני בכיתי... גם עכשיו אני בוכה כשאני חושבת על זה. היא המשיכה להיות יונקת מצטיינת עד לגיל שנה וחודש, אז פשוט נגמר לי החלב...)
רציתי שהיא תישאר איתי באפס הפרדה אבל האחיות הסבירו לי שהיא חייבת השגחה על הנשימה שלה בגלל מה שקרה בלידה ונשלחתי בחזרה לחדר שלי. קיבלתי אותה בחזרה רק ב7 בבוקר כשהיא הייתה רעבה, באתי לקחת אותה והיא בכתה בטירוף. הסתכלתי מסביב וראיתי מלא תינוקות, חלקם בוכים, חלקם עם פליטות על הסנטר- שפשוט לא ניקו, ורציתי לקחת אותה משם ולברוח. באמת לא החזרתי אותה לתינוקיה אחר כך בכלל- באתי איתה לבדיקות שעברה ולא הסכמתי להיפרד ממנה בשום פנים ואופן.
לסיכום, אני מרגישה שעברתי טראומה- לא דווקא בגלל בית החולים או הצוות, אלא בגלל הנסיבות. אני
בהריון שני ואני מתה מפחד שמשהו מהדברים האלו יחזור על עצמו.
אני מחפשת תיקון. האם כדאי לי לתת לבית החולים כרמל עוד סיכוי או שעדיף בית חולים אחר בחיפה כמו רמבם לדןגמא? לוגיסטית הוא הכי קרוב אלינו ויהיה הכי קל להסתדר עם הילדה שלנו בזמן שאני מאושפזת- אבל, שוב, מתה מפחד שיקרו לי שוב חלק מהדברים שקרו בלידה של הגדולה שלי. יש לכם עצות? תודה בכל מקרה אם קראתם עד לכאן...
