זיהומים תוך רחמיים שעלולים לסכן את העובר שלך!
זיהומים תוך רחמיים הם קבוצה גדולה של מצבים רפואיים שיכולים להשפיע על מהלך ההיריון והלידה ברמות משתנות.
אילו זיהומים יכולים לעבור את השליה? האם כל וירוס יכול להוות סכנה לעובר? איך אפשר בכל זאת להקטין את סיכויי ההדבקה?
מה עושים במקרה שמגלים את הזיהום על מנת למנוע פגיעה בעובר שלך? איך אפשר לאבחן את ההדבקה במחלה זיהומית? מה הן הסכנות לעובר בכל מקרה של הדבקה?
בסקירה המפורטת שלפניך מסביר עורך הדין עופר סולר אודות החשיבות הרבה שבאבחון מוקדם ככל שניתן, בכל מקרה שבו האם ההריונית נדבקה במחלה זיהומית במהלך ההריון. כמו כן, נסביר אודות מהלך הטיפול הרפואי ההולם בכל מקרה של זיהום מוכר שעלול לסכן את העובר במהלך ההריון ומיד לאחר הלידה.
עורכי הדין במשרדנו מייצגים בני משפחה בכמה וכמה תביעות פיצויים שהוגשו בשל רשלנות רפואית באבחון זיהום תוך רחמי, תוך גרימת נזק משמעותי ובלתי הפיך לתינוק שנולד, לאחר שנדבק בזיהום במהלך ההריון - מה שטיפול רפואי הולם היה יכול למנוע כמעט בכל מקרה.
השליה: מסננת ביולוגית אפקטיבית אבל לא הרמטית
כשהעובר שלך גדל בבטנך הוא תלוי לחלוטין בשליה, שהיא איבר עוברי שמחבר בינו לבינך, מספק לו את כל חומרי ההזנה שלו ומגן עליו מהמזהמים הרבים בעולם בחוץ.
לא כל חומר יכול לעבור את השליה. מדובר במחסום משמעותי שמסנן את רב החומרים שנמצאים בדם האם ומעביר אל העובר רק חומרים ספציפיים ביותר. כך למשל, תרופות שלא עוברות את השליה נחשבות לתרופות הבטוחות לשימוש בהריון בעוד שתרופות אחרות שיכולות לעבור מדם האם לעובר יכולות להיות מסוכנות ולהיקרא טרטוגניות.
ומה בקשר לזיהומים? בדומה לתרופות, חלק מהזיהומים יכולים לא להשפיע כלל על התינוק ואילו אחרים יכולים לגרום לנזקים משמעותיים ואף למוות תוך רחמי.
זיהומים תוך רחמיים מסוכנים
להלן הסברים מפורטים על כמה מהזיהומים התוך רחמיים הנפוצים והמסוכנים יותר, שאותם חשוב לאבחן בשלב מוקדם ככל שניתן ולהעניק לאם ההריונית טיפול מתאים, אם קיים.
נדגיש כי בכל מקרה שבו אובחנת כמי שסובלת מזיהום מסוכן, מומלץ לפנות ולקבל חוות דעת רפואית שניה - לפני קבלת החלטות כלשהן ובשלב מוקדם ככל שניתן.
טוקסופלזמוזיס
אחד מהזיהומים החמורים בהריון נגרם על ידי טפיל בשם Toxoplasma gondii שנמצא בעיקר במעי של חתולים.
כאשר ההדבקה בטפיל מתרחשת לפני ההריון הסיכוי להעביר אותו לילד נמוך יחסית אך עבור נשים שנחשפות לטפיל בפעם הראשונה בזמן שהן בהריון קיים סיכון גבוה יחסית שהעובר ידבק.
רוב מקרי ההדבקה בטוקסופלזמוזיס הם קלים. מעל 80% ממקרי הטוקסופלזמוזיס בנשים הרות אינם באים לידי ביטוי בשום תסמין.
גם בקרב ה-20% הנותרות התסמינים לרב קלים ולא ספציפיים ועשויים לכלול חום, צמרמורות, כאבי ראש ותחושה כללית לא טובה. התסמין השכיח ביותר הוא נפיחות בבלוטת הלימפה אך אינו מכווין בהכרח לזיהום במחלה.
ככל שההדבקה מתרחשת בשלבים מאוחרים יותר של ההריון קיים סיכון מוגבר להעברה של הטפיל, אולם אם מתרחש מעבר בשלבים מוקדמים הוא לרב יגרום לנזקים קשים יותר בהתפתחות העובר.
נהוג לומר שבכל שבוע שעובר הסיכוי ליצירת נזקים בהדבקה יורד ב-4%. כלומר בעוד שהסיכוי להדבקה בשבוע 13 עומד על 15% ובשבוע 36 עולה ל-70%, הנזקים כתוצאה מההדבקה בשבוע 13 יהיו 60% לעומת 9% בלבד בשבוע 36.
ניתן לזהות האם נגרמו נזקים בעקבות ההדבקה בעזרת בדיקת אולטרסאונד. ממצאים שמרמזים על הדבקה כוללים הפרעות בכבד, הסתיידויות והצטברויות מים בגולגולת, מיימת הראש ועיכוב בגדילה התוך רחמית.
כדי להימנע מהדבקה מומלץ להקפיד על שתית מים נקיים ואכילת מזון מבושל וירקות שטופים. למרות שהטפיל נמצא בצואת חתולים אין סכנה להיות סביבם בזמן ההריון.
יתר על כן וכיוון ששכיחות המחלה נמוכה יחסית, בדיקת נשאות או הדבקה של הטפיל לא נכללת בבדיקות הסקר לפני או במהלך ההריון.
אדמת: זיהום מסוכן עם חיסון יעיל
נגיף (וירוס) האדמת (Rubella) נכלל בחיסון המרובע שילדים מקבלים בשתי מנות. רק חמש שנים לפני הופעת החיסון מגפת אדמת בארצות הברית הובילה למוות של 11,000 תינוקות בשנה. מאז החיסון שכיחות המחלה יורדת עד ל-13 מקרים שתועדו ב-2014 ואף פחות מכך.
יעילות החיסון פוחתת ככל שחולף הזמן מרגע קבלתו. לרב לא יהיו לכך השלכות שכן הסיכוי להדבק באדמת הוא אפסי הודות לחיסונים אך גם כאשר אדם מבוגר ובריא נדבק באדמת הוא לא יחווה תסמינים קשים ב-50% מהמקרים.
לעומת זאת, הדבקה של עובר בנגיף האדמת יכולה להיות קטסטרופלית ולגרום לעיכוב משמעותי בגדילה, הפלה פתאומית או מוות תוך רחמי, כתלות בגיל ההריון.
הסיכויים למעבר הזיהום לעובר משתנים בהתאם לזמן ההדבקה וגבוהים בעיקר בתחילת ההריון ובסופו.
הדרך הטובה ביותר למנוע חשיפה לזיהום מסוכן זה היא לקבל מנה חוזרת של החיסון לאדמת. כיוון שמדובר בחיסון חי-מוחלש מומלץ לא לקחת אותו לאחר השבוע ה-6 להריון.
לכן חשוב לחסן את כל הנשים שמעוניינות להכנס להריון עוד טרם לכך או לכל הפחות לחסן אותן לאחר הלידה כדי ליצור חסינות לקראת ההריון הבא.
CMV: בן הדוד המסוכן של מחלת הנשיקה
הזיהום התוך רחמי השכיח ביותר הוא בוירוס הציטומגלווירוס או בקיצור CMV. הווירוס עצמו שכיח מאד ו-40-90% מהנשים נחשפות אליו עד גיל 44 אך רובן לא יודעות שכלל חלו בו.
CMV גורם לרוב למחלה דמוית שפעת עם תסמינים לא ספציפיים וב-90% מהמקרים בכלל לא מגיע לידי תשומת לב רפואית.
בשל שכיחותו הגבוהה לא ניתן להמנע ממנו בצורה מיוחדת במהלך החיים כמו גם בזמן ההריון אלא רק לעקוב באדיקות אחר שינויים אפשריים בעובר בעקבות הדבקות בו.
הסיכוי להדבקה של העובר עולה משמעותית עם התקדמות ההריון וההדבקה מסוכנת בעיקר בהדבקה ראשונית של האם, כלומר, בפעם הראשונה שהאם נדבקת בנגיף.
במקרה בו האמא אובחנה עם CMV חדש שלא חלתה בו בעבר יש צורך בבדיקה ובמעקב אחרי התפתחות העובר. חשוב לזכור כי גם אם הזיהום עבר והדביק את התינוק יתכן והוא ישאר ללא כל עדות לכך.
עוברים שהודבקו ומפתחים תסמינים יכולים לסבול מטווח של הפרעות בהתפתחות החל מהפרעות נוירולוגיות כמו חרשות ועד לנזקים רב-מערכתיים משמעותיים.
כ-60% מהתינוקות שפתחו תסמינים יסבלו מנזק נוירולוגי שילווה אותם להמשך חייהם. שיעור התמותה מהדבקה בקרב עוברים עומד על כ-5%.
כאשר יש חשד להדבקה ראשונית ב-CMV אצל האם מומלץ לרוב לבצע בדיקת מי שפיר בהתאם לגיל ההריון ולתזמן אותה במרווח רחוק מספיק ממועד ההדבקה הראשונית כדי להמנע מתשובות שגויות.
במקביל חשוב לבצע מעקב אולטרסאונד אחר פגיעה אפשרית במערכת העצבים, במערכת העיכול ובאיברים נוספים שמושפעים מהוירוס.
אלו ההשפעות על וירוס ה-CMV על עובר שנבדק
זיהום חדש מול זיהום חוזר בהרפס
נגיף ההרפס (Herpes Simplex) שכיח מאד בקרב האוכלוסיה. ניתן לחלק את ההרפס סימפלקס לשני זנים: HSV-1 שאחראי בעיקר על הרפס בשפתיים ובפנים לעומת HSV-2 שגורם להרפס באיברי המין.
שכיחות הנשאות לזן הראשון בקרב נשים הרות עומדת על 60% לעומת 20% לזן השני.
הנגיף נמצא לרוב בתאי עור ובתאים מסוימים של מערכת העצבים. משום כך הסיכוי להדבקת הילוד בהרפס הוא בעיקר בזמן המעבר בתעלת הלידה ובחשיפה לנגעי הרפס פעילים.
עבור נשים עם הרפס ידוע באיברי המין ניתן לטפל בתרופות אנטי-ויראליות אולם הבעיה היא שאנחנו לא יכולים לזהות את כולן: רק שליש מהנשים מפתחות מחלה עם תסמיני הרפס סימפלקס מוכרים עם השלפוחיות האופייניות באיזור איברי המין.
הסיכון הגבוה ביותר הוא בזמן הדבקה ראשונית שמתרחשת בסמוך ללידה, בכ-40% מהמקרים. במחלה חוזרת, לאחר שהאם כבר נדבקה בעבר, הסיכוי למעבר הזיהום לעובר נמוך יותר בצורה משמעותית ועומד על 3% בלבד.
ילודים שנדבקים בהרפס בסמוך או במהלך הלידה נמצאים בסכנה לסיבוכים חמורים ואף לתמותה. כ-45% מהם יסבלו ממחלה בעור, בעיניים ובפה. בשליש מהמקרים הזיהום יערב גם את מערכת העצבים המרכזית וברבע מהתינוקות תופיע מחלה מפושטת שמערבת איברים רבים. התמותה יכולה להגיע עד ל-80% ללא טיפול מתאים בזמן.
כיוון שהטיפול למניעת העברת הרפס לילוד נגיש חשוב להתייעץ עם הרופא בכל חשד להדבקה אפשרית בנגיף או בעת הופעה של כיבים חדשים לא מזוהים, במיוחד בסמוך למועד הלידה.
קראי עוד בנושא: אבחון מוקדם של חיידק ה-GBS בזמן ההריון
מחלות זיהומיות נוספות שעלולות לסכן את העובר
קבוצת הזיהומים התוך-רחמיים השכיחים נקראת גם זיהומי TORCH. מאחורי ראשי התיבות הללו עומדים ארבעה מהזיהומים שכבר מנינו לעיל: Toxoplasmosis, Rubella, CMV ו-Herpes.
ומה מסמלת האות O? אלו הם ה-Others, כל שאר הזיהומים התוך רחמיים שעשויים להיות מסוכנים בזמן ההריון ובתקופת הלידה.
אחד מהנגיפים שגורמים לזיהומים הללו הוא וריצלה זוסטר (VZV) – הנגיף שאחראי לאבעבועות רוח ולהרפס זוסטר.
הוא אמנם שייך לאותה משפחת נגיפים כמו הרפס סימפלקס שהזכרנו, אבל הוא בעל כמה מאפיינים יחודיים משלו. החשוב ביותר שבהם הוא העובדה שכיום קיים חיסון יעיל ל-VZV שנכלל בחיסון המרובע ומגן מפני המחלה.
מרגע ההדבקה בווירוס הוא דוגר למשך 10-21 ימים. הרפס זוסטר, התפרצות חוזרת של הווירוס, אינו מסכן את העובר, לעומת הדבקה ראשונית שמתבטאת כאבעבועות רוח.
בצורה זו הנגיף יכול לעבור לתינוק דרך מחזור הדם האמהי ולגרום להפרעות נוירולוגיות ועיניות לצד עיכוב בגדילה ובהתפתחות הגפיים.
למרות קיומם של מספר טיפולים אפשריים עם הצלחה חלקית לתינוקות שנדבקו ב-VZV, שיטת המניעה הטובה ביותר נותרת חיסון מניעתי. בניגוד לחיסון האדמת, מרגע קבלת החיסון אין צורך לחזור עליו בעתיד.
יש לשים לב כי מדובר בחיסון חי-מוחלש שאין לקבל בזמן ההריון עצמו.
רוב המחלות השכיחות אינן מסוכנות כלל לתינוקך, לא חוצות את השליה ולא משפיעות על הגדילה התוך רחמית שלו, אם את חושדת בתסמינים שמכוונים אותך לזיהום חדש מומלץ להתייעץ עם הרופא שמבצע את מעקב ההריון שלך, להבדק ואם צריך לקבל גם חוות דעת שניה.
הזיהום לא אובחן והתינוק נפגע? זאת רשלנות רפואית!
בנושא זה של זיהומים בהריון הוגשו ומוגשות מדי שנה תביעות רשלנות רפואית שונות, חלק מהתביעות מבוססות על התרשלות בטיפול ומעקב בהריון אשר הביא לכך שלאישה ההרה לא בוצעו כל הבדיקות הנדרשות כבדיקות סקר על מנת לשלול זיהומים תוך רחמיים ובעקבות כך נולד תינוק הסובל מפגיעה בשל הדבקה בזיהום.
בתביעת רשלנות רפואית אשר הגיש משרדנו בשם זוג הורים וביתם טענו כי הרופאה אשר ביצעה את מעקב ההריון הפנתה את האישה לביצוע בדיקת דם לנוגדנים לווירוס ה-CMV, התוצאה אשר התקבלה בתיק קופת החולים הראתה רמה גבוהה של נוגדנים המצביעים על הדבקה טריה של האישה ההרה בנגיף.
הרופאה אשר ביצעה את מעקב ההריון התעלמה מהתוצאות, לא הפנתה את האישה לבדיקה חוזרת של רמת הנוגדנים וגם כמובן לא הסבירה לאישה על האפשרות כי העוברית ברחמה נדבקה בזיהום הוויראלי המסוכן ולא המליצה על בדיקת מי שפיר כדי לשלול זאת ובמידה והעוברית אכן נדבקה ונפגעה לאפשר להורים לשקול את המשך ההריון.
בתום ההריון התברר כי התינוקת אשר נולדה אכן נדבקה, למרבה הצער, בזיהום ויראלי מסוג CMV אשר גרם לה לנזקים נוירולוגים משמעותים ובין השאר חירשות וכן פיגור שכלי ונכותה בשל כך הוערכה ונקבעה על 100% לצמיתות.
משהוגשה תביעת הרשלנות הרפואית ניסתה קופת החולים להתגונן בטענה כי נוכח העובדה שהתובעים משתייכים למגזר דתי הרי שבכל מקרה אילו הרופאה היתה ממליצה על דיקור מי שפיר התובעים לא היו מסכימים לבצע את הבדיקה מטעמים דתיים ובוודאי שלא היו מסכימים לבצע הפסקת הריון ככל שהיה מתברר כי העוברית חלתה ברחם ותיוולד עם מומים מולדים קשים.
בית המשפט בישיבת קדם המשפט דחה טענות אלו וסבר כי בכל מקרה היה כמובן על הרופאה להסביר לתובעת על הסיכונים וכי ההיסטוריה המיילדותית של התובעת לא שוללת כי היתה מבצעת את הבדיקה וכי התובעים היו שוקלים את הפסקת ההריון בהתאם לתוצאות הבדיקה.
נוכח עמדה זו של בית המשפט והערכתו את היקף הנזקים הסתיימה בסופו של דבר התביעה בתום הליך מו"מ בין הצדדים בפיצוי משמעותי לטובת התובעים וביתם.
קריאה נוספת: סכנות אפשריות לעובר בזמן ההריון
