הרבה דברים יכולים לקרות בהשתלשלות אירועים בלידה, הידיעה שלמרות חוסר הודאות, ברגע האמת בבואנו להתמודד יש בכוחנו להשפיע, לקבל החלטות ולבחור, ממלאה אותי בביטחון. אם הסיפור המרגש, מורכב ונוכח שלי ייתן ביטחון לעוד מי מכן - עשיתי את שלי.
הריון ראשון, תקין ונינוח. עושה המון הליכות, תרגילי כושר ומרגישה טוב סה"כ. לקראת סופו הערכות משקל גדולות לעובר, היקף ראש גדול לגילו, הרבה בדיקות, כמה פעמים
סקירת מערכות מעבר לנורמה, קצת חששות והפחדות "פרוטקוליות" מחלק הרופאים אך אמונה בטוב.
החלטה על לקיחת דולה בשבוע מתקדם 36, מפגש הכנה אחד שעשה ממש טוב , עבדנו יחד על תודעה חיובית וכלים מעשיים לתרגולה.
משבוע 27 לערך קוראת המון סיפורי
לידה בקבוצות פייסבוק וכל מיני אתרים... קוראת את הספרים לידה פעילה והיפנוברתינג ומיישמת קצת מזה וקצת מזה. מודעת לכוחה של מילה, מדברת ומתרגלת חשיבה בשפת ההיפנו.
שבוע 37 לוקחת כמוסות של שמן נר הלילה, מרגישה באותו ערב צירונים שחלפו, קצת מפחדת מהכמוסות הללו לוקחת בימים הקרובים באופן אינטואיטיבי ובמינון מופחת מההמלצה ה"רשמית".
שבוע 37+3 יציאת הפקק הרירי ואיתו הציפייה להתרחשות.
שבוע 38+3 עבר שבוע ליציאתו של הפקק הרירי, הרבה הפרשות מאז, ימים מורטי עצבים, ציפייה גדולה ללדת כבר. המון התקשויות בבטן העליונה דווקא.
בערב מתרגלת הרפיה להריון לקראת לידה, משהו טוב שמצאתי ביוטיוב.
38+4 קמתי בבוקר אחרי לילה עם שינה מבאסת (כבר התרגלתי) , התרוקנות שירותים רגילים, לאחריה גלים של כאבי מחזור, לא מדי כואבים אבל קיימים.
לא מייחסת הרבה חשיבות , פוחדת להתלהב , כבר היו ״אזעקות שווא״ בחודש האחרון ולא היה כלום. לאחר 20 דק בערך עם סדירות מסוימת מוצאת שהם פה כדי להישאר ומעדכנת את בעלי בהתרגשות. מתלהבים. מוציאים את הכלב ביחד, מתזמנים 3 גלים בעשר דק אבל באורכים משתנים מ30 שניות עד 40.
יודעים ומכוונים שזה ייקח עוד המון זמן ונעביר את רוב היום בבית כדי להגיע לביה"ח בפתיחה גבוה, בינתיים מיידעת את הדולה, קובעים להתעדכן בהמשך. אוכלים ארוחת בוקר בכיף במרפסת, מתרגשים והכאב ממש מתקבל בשמחה , בזמן גל מוצאת שהכי עוזר לי לזוז וללכת. מתהלכת בבית המון.
ב12 עוד חשבנו לצאת לסידורים אחרונים, כשירדנו לחניון אמרתי לאדם (בעלי) שאין סיכוי שאני יושבת ברכב עם הגלים. עולים בחזרה למעלה , מעבירה עוד שעתיים. סביב השעה 15:00 מעדכנת את הדולה שזה גובר והצירים מתארכים, היא אומרת לי להיכנס למקלחת. אני נכנסת ועושה מקלחת ארוכה שאכן ממדרת את הכאב לסף נמוך יותר.
אחת לכמה גלים יש גל מטורף, כזה שלוחץ ומפלח את הגוף לשתיים, אבל הוא עובר מהר ואחריו יש אפילו צחוק, תיעוד, התרגשות והיי.
בארבע מתקשרת לדולה, היא רוצה לשמוע אותי בזמן הגלים, אני מבולבלת לא יודעת אם לקרוא לה, או שאני סתם עם סף כאב נמוך, מנסה לתאר לה את המצב, 16:30 היא מחליטה לצאת לדרך. 17:00 מיכל אצלי. אני בגלים חזקים, היא עוזרת בהכוונה של נשימה והוצאת קול, מגע וריחות נעימים. אחרי 40 דק לערך מחליטים לצאת ליכוון לניאדו, נסיעה של 15 דק , אני מאחור על הברכיים חובקת את משענת הכסא ומוציאה קולות בגלים.
לא שלמה עם הנסיעה, חוששת נורא להגיע מוקדם ולהתאכזב.
הגעה ללניאדו, אחות נחמדה מברכת אותי ומכריזה פתיחה 6-7 , יאללה לחדר לידה.
בחדר לידה מקבלת את פניי מיילדת נחמדה, ישר הצהרתי שאשמח להכנס למרכז הטבעי, הבאתי את הניירת הדרושה אבל לא נרשמתי מראש. היא אמרה שתיקח מדדים קודם ותעביר את הבקשה אלה. בנתיים פותחים וריד ומחברים אותי למכשיר
מוניטור עוברי - רוצים על כל שעה לראות 20 דק מוניטור תקין.
הוצאתי את תכנית הלידה שלי, בתוך הסיטואציה הדי מביכה של היכרות וצירים הקראתי כמה נקודות שחשובות לי. בשלב ההוא הרגשתי שהרבה מהנקודות שמדברות על לידה טבעית לא ממש מתקבלות באהדה, על אף נחמדותה של המיילדת. היא אף אמרה שכדי לשמור עליי מקרעים היא דוקא מציעה להשתמש ב״אפי״, לא הבנתי את הקשר וגם לא התאמצתי להבין אבל זה מעט ביאס אותי שקיבלתי מיילדת בראש כזה, יחד עם זאת הייתי עם הדולה שלי, דבקתי בתכנית הלידה וגם אמרתי בקול רם שהגעתי ללניאדו בעקבות סיור ורושם שהם העבירו שהם תומכים בלידות טבעיות ואני מרגישה אוירה קצת שונה בשטח.
בנוסף רופא הגיע לבדוק אותי בהקשר של הבקשה להכנס למרכז הטבעי, הוא בדק ומצא שהראש עדיין גבוה מדי ומתוך חשש לצניחת חבל טבור לא אעבור למרכז. אכזבה קלה אבל לא נורא ,ממשיכה להתרכז בעיקר.
לאחר מוניטור תקין נכנסתי למקלחת. החדר קטן, עם מקלחת אחת קטנטנה אבל משותפת לעוד חדר. למזלי לא היה עומס או שסדרו את זה ככה והצלחתי להנות לבד מהמקלחת בלי לחלוק אותה, על כדור פיזיו , מים חמים ומוזיקה שעושה טוב.
הגלים נוכחים , מוציאה קולות נמוכים, גבוהים וגבוהים מאד וככה בערך עוברות שעתיים . המיילדת מגיעה מדי פעם, מחברת את המוניטור הארור(!) ברגישות ובסבלנות בודקת פתיחה והגענו לפתיחה 8-9.
משמרת מתחלפת. נכנסת לחדר שלי מיילדת בשם לימור , איתה לסירוגין מגיעה המיילדת רחל. אלה הסתברו בדיעבד להיות מלאכיות הלידה שלי שנשלחו אליי עוד טרם שעת הקושי. מלבדן נכנסו לחדר עוד מס מיילדות כל פעם, כנראה משמרת מאווררת יחסית ואני בכל זאת מאד קולנית , כבר שעות בפתיחה מתקדמת ,ספק חריגה בנוף אותה משמרת.
ממשיכה להתקלח בודקים פתיחה מס פעמים ואין שינוי, אפילו מישהי מהמיילדות אמרה פתיחה 7-8
עשיתי סה"כ 3 מקלחות ארוכות , מהאחרונה יצאתי סביב השעה 24:00 גמורה כבר מהצירים ומיואשת מהאין התקדמות של השעות האחרונות. נזכרת שלפעמים
אפידורל נותן מנוחה ומקדם, בלב ממש חצוי מבקשת אפידורל , הסובבים אותי תומכים בכל החלטה, אני נשארת בזה וקוראים למרדים לחדר. לאחר מס דקות הוא מגיע, אני מיידעת אותו בבלטי דיסק שלי ומיקומם, הוא מכריז בקור רוח וציניות ששמורה לרופאים מרדימים שייתכן ואפידורל לא יעבוד כי זה בדיוק החוליות של ההזרקה. אני בוכה, מפחדת , מיואשת, מבולבלת. מבקשת שבעלי ישאר איתי בחדר, לא מסכים.
לימור המיילדת איתי. קשה אבל אני מרגישה לא לבד , בזמן ציר ואפידורל אני אוחזת בבד מהבגד שלה חזק. היא מרגיעה ותומכת.
לימור מחברת לי קטטר, אני מרגישה את זה וסובלת נורא, מרגישה שצובטים אותי למטה חזק. אני מעדכנת את לימור והיא מבקשת שאנסה לחכות כמה דק לראות אם מתרגלת, לא התרגלתי.
לאחר כמה דק כאבי הגלים מרפים, הקטטר עדיין ישנו ומציק.
בנתיים המים עוד לא ירדו, הייתה ירידת דופק אחת או שתיים ואחת המיילדות (כבר בלגן בראש מי) מבקשת לפקוע מים - הרופא הבכיר מבקש (ראה במסך). בשלב זה מבקשת לדחות את ההתערבות לכמה דק.
האפידורל עובד, אבל מהר מאד נותן את אותותיו השליליים,
מתחילה לרעוד רעידות בלתי רצוניות, די חזקות. מנוחה גדולה לא זכור לי שהייתה שם. מבקשת שוב לשחרר אותי מהקטטר הנורא ולבסוף לימור ורחל משחררות אותי ממנו. הרופא האחראי נכנס לחדר ומבקש לפקוע מים, יש 3 ירידות דופק משמעותיות והוא כבר רציני ודואג ומדבר על מצוקה עובירת אפשרית.
הסכמתי מיד. רחל פוקעת לי את המים, אני מרגישה זרם חם של מים על הרגליים. מכריזים מים מקוניאלים. אני יודעת מה המשמעות. פתיחה 9 לערך.
האפידורל כבר הפסיק להשפיע והכאב חזק נורא. אני מזיזה את רגלי במיטה בטירוף גם בגלל הצירים וגם הקטטר מבקשת חיזוק לאפידורל, ושיורידו ממני את הקטטר כבר לא יודעת מה עדיף רעידות או כאב הגלים. קוראים שוב לרופא. מורידות לי את הקטטר.
את חיזוק האפידורל הזה לא אשכח כל חיי.
לאחר מס דק ללכתו של הרופא הרעידות החזקות של קודם הפכו להתקשויות כתף, צוואר לחיים ולסת, נקישות
שיניים בלתי רצוניות, קושי לדבר ולפתוח את הפה, לסת כמו נעולה ורפויה יחד. פחד אלוהים!
העובר כבר פחות בראשי, נשאבת לבור של מחשבות אימה על מה קורה לי . על איזה נזק בלתי הפיך יהיה לי, מבקשת שיצילו אותי. שידאגו לי, שאני יותר חשובה.
המיילדות שלי מנסות להרגיע כל הזמן, לרכז את מחשבותיי לכאן ועכשיו. אבל אף אחד לא באמת רגוע ונינוח בחדר, לא בעלי, לא אימא שלי, לא הדולה ולא המיילדות.
מגיעים מס רופאים , ניכר שלא כל יום הם רואים תגובה כזו לאפידורל. מנסים להרגיע ולומר שאפידורל עושה גרד או רעידות, קוראים לרופא המרדים.
מיותר לציין באיזה סטרס הייתי ואיפה אני ואיפה האוקסטיצין. עוברת בערך שעה ועדיין אני בתגובה הזו, מדי פעם יש הפוגה ואני מנחמת את עצמי ואומרת יותר טוב אבל תכלס אני לא בטוב, מחכה שהחומר הזה יתנדף מהגוף שלי ובמקביל פוחדת מהכאב הצפוי לי.
בנתיים כנראה העובר מראה עוד ירידות דופק, אני בשלב הזה קצת מנותקת ממחשבות עליו אבל כשמדברים עליו ומנטרים אותו נזכרת לשם מה התכנסנו ומחדירה ציפייה וכוחות
בודקים פתיחה, אני כבר במלאה אבל הוא עדיין עם הראש גבוה. בשלב הזה הצוות עושה סוויץ ומבקשים ממני להתגייס וללחוץ. (בדיעבד מבינה שיאללה היה צריך כבר להוציא אותו) באותו רגע אני עושה סוויץ שכנראה רק אנחנו הנשים יודעות לעשות , זה היה מעבר מטורף וידעתי לעשות אותו אבל הייתי פשוט משימתית, לא ראיתי את התמונה הרחבה ,לא לגמרי הבנתי שהוא בירידות משמעותיות של דופק
התחלתי ללחוץ, הרגשתי שזה לא מזיז כלום. לחצתי בכל הכח. הלחיצות לא הולידו דבר, הוחלט לתת
פיטוצין. עכשיו האפידורל כבר פחות נוכח, הכאב מתחיל לחזור אבל בעיקר הגוף מותש כבר. מבקשים ממני ללחוץ ואני נותנת את כל כולי בערך 15 לחיצות .
המיילדות מעודדות ומקסימות, עוזרות לי עם הרגליים, אפילו עזרו לי להגיע לעמידת שש אבל כלום לא קורה. בשלב הזה כבר כנראה דאגו לעובר. שלושה רופאים בחדר,4 -3 מיילדות, אני רואה את ההבעות שלהם , אני רואה את חוסר ההתקדמות אני מבקשת שיעדכנו אותי מה קורה ושיודו שאני סתם לוחצת, אני מרגישה שזה מיותר. הרופא הבכיר התורן מגיע עם
ואקום, אני נחרדת ובוכה.
הוא בודק, משוחח עם הצוות ומסביר לי את המצב, אני נחרדת אך מסכימה ומכניסים לי את הואקום ואני צורחת מכאב, האפידורל כבר לא עוזר, כאבי תופת. הוא לא מצליח להתפס על הראש (תודה לאל) ולא מפעיל את הואקום. מוציא וכולם סביבי נראים לרגע אובדי עצות. ברור להם שיהיה ואקום קשה אם בכלל.
אני נזכרת במשפט שאמר לי דר' לוריאן (מומלץ בחום!) שבדק את היקף הראש הגדול בסקירות וסיכם- ״אם יהיו בעיות עם הראש והלידה לא תתקדם כמצופה אני מציע לך ישר לקיסרי , לא להלחם ולא ואקום״.
אני מצטטת אותו בחדר וכולם קשובים.
אני בעצמי עוד לא באמת מבינה שאני מוציאה מהפה את המילה קיסרי, אני קולטת את התגובה שלהם. לא שוללים ואף זורמים. נופל לי האסימון שזה הכיוון ובעלי מחזק ונותן ביטחון שזה הכי נכון. תוך דק ספורות של תשאול פרוטוקלי אני כבר חתומה על ניירת.
אני מפצירה בהם שאני לא מוכנה שזה יהיה בהרדמה מלאה, שאני לא מסכימה לישון. שאני רוצה להיות ערה ואפילו לא מטושטשת. ,שלא להיות מופרדת לאחר הניתוח .שאדם בעלי יהיה איתי (לא הסכימו)
בנוסף שישהו את
חבל הטבור וישימו אותו עליי מיד. אמרו לי המיילדות שלא בטוח אפשר, שינסו, שתלוי במצב שלו אבל הן מבטיחות לנסות הכל בשבילי.
המיטה מתחילה לזוז לכיוון חדר הניתוח. רחל ולימור המיילדות איתי כל הזמן מרגיעות ומנחמות ומרכזות את המחשבות שלי בטוב. אני במקביל בחרדות מסוגיית הניתוח, אני כבר לא יודעת איך ירדימו אותי לאחר התגובה לאפידורל וההתניה החדשה שלי לא לישון.
אני משגעת את הצוות בבקשות וברמת שליטה שבעלי אומר שכבר חלק צחקו ממני בקטע טוב. כמעט כולם היו מגויסים ואמפתים.
בעלי מלווה את המיטה עד לחדר
ניתוח ,אני ונפשי כבר במקום אחר ,שילוב של תודעה, ציפייה ,רמות אדרנלין וחומרים שקיבלתי.
בניתוח עצמו ידי קשורות לצדדים אני בוכה, מדברת עם הרופאים ,המיילדות, משתפת בפחדים, בבקשות, בתחושות. הרגשתי לחץ חזק באזור הניתוח. רחל מחזיקה לי את היד ואומרת לי שזה הזמן שלי לבקש בקשות מאלוהים, שהוא עכשיו קשוב לי ביותר. אני מבקשת , רחל מתרגשת יחד איתי. היא מעצימה לי את הרגע הכ"כ פיזי הזה לכדי רגע נפשי רוחני ,גם אם בדיעבד ובעיבוד שלי, זה כ"כ משמעותי.
בכי של תינוק. בכי של אימא. מראים לי אותו מבעד לסדין הסתרה. התאהבות. רחל מביאה לי אותו
לחזה, אני מנשקת אותו. מתחננת שישאירו אותו עליי אבל קר מאד בחדר , רחל מסבירה לי שהוא חייב חימום
תופרים אותי, זה מרגיש כמו נצח. בנתיים רוצים להוציא אותו לאבא שלו ואני מבקשת שיגידו לאדם שהכל בסדר אבל שיחכו שנצא ביחד. זה הרגע שלנו, כמשפחה .חודשים פינטזנו עליו, שלא ינפצו לי גם את זה, רחל מסכימה ועושה כבקשתי. סיימו לתפור אותי הרימו אותי מהמיטה למיטה אחרת .יוצאים יחד מחדר ניתוח לחדר לידה , מיכל, אימא שלי ואדם שם
השעה 5:40 בבוקר והלידה הסתיימה.
שעות וימים אחכ לקח לי לעבד את הלידה, בהתחלה, שעות בלבד אחרי ממש קיללתי אותה וקראתי לה טראומה. מהר מאד התחלתי לשנות סמנטיקה ולהודות על ההחלטה לקיסרי שמרגישה לי שהייתה נכונה.
הלידה צרובה לי בראש לפרטי פרטים. הרגשתי נוכחת, הרגשתי בשליטה, הרגשתי יודעת וכל זה בזכות הכלים שרכשתי מבעוד מועד. אז נכון, לא הייתה לי לידה טבעית אבל הייתה לי לידה פעילה, עד שלב מאד מתקדם, הייתה לי הזכות לדעת את זכויותי ולבקש בקשות סופר קריטיות לשלב של הניתוח ואחריו שהשפיעו על ההתאוששות ועיבוד החוויה.
הייתה לי לידה נוכחת ולא נגררת, הייתי בה ,בתוכה, לא התבוננתי מהצד, לא עצמתי עיניים. הבקשות שהתעקשתי עליהן- לא להיות מורדמת, שיניחו אותו עליי ,לצאת איתו ביחד, גרמו לזה להיות הכי קרוב לדבר האמיתי.
את חבל הטבור לצערי לא השהו על אף שביקשתי.
את ימי האשפוז העברתי ביולדות ב'. אפס הפרדה . מחלקה שהחומר האנושי בה פשוט משרה אוירת רוגע ובית. כל זאת על אף חדר מיושן, מיטות ישנות ,אוכל בינוני ושיפוצים. לשמחתי ומזלי בורכתי בשותפה לחדר בראש מאד דומה לשלי וההרגשה הייתה נוחה למרות היעדר הפרטיות, מסתבר שהיא גם חברה בקבוצה ובחרה ללדת טבעי והצליחה, החלפנו סיפורים וחוויות. אחיות המחלקה מקסימות ועובדות מכל הלב.
את תודתי אני חבה לצוות הרפואי שבסופו של דבר היה קשוב, הרופאים נמצאים בתפר העדין של בין להיות על המשמר לבין להניח ללידה להתפתח טבעית. אין לי טענות אליהם אלא רק הערכה שבסופו של דבר יצאתי בידיים מלאות ובריאה.
גנטיקה והריון
רשלנות בלידה
ראשי נזק בתביעה
תחומי רפואה