פורום רשלנות רפואית

לסיפור שלנו שני חלקים. החלק הראשון קסום, בדיוק כמו שחלמתי שיהיה והחלק השני איך לומר – קצת פחות. נתחיל מהטוב – סיפור הלידה של איטן. שבת לפנות בוקר, השעה כמעט ארבע ואני מתעוררת מכאב בטן. עוד לא בטוחה אם זה זה, או שאולי משהו שאכלתי בארוחת הערב. הולכת לשירותים ורואה על נייר הטואלט מעט ורוד. מנסיון עם שני הגדולים אני מבינה שזה אומר שהלידה קרובה. מעירה את גיא ומבשרת לו שאנחנו צריכים להתארגן לנסוע לבית של המיילדת ללידת הבית המתוכננת. אנחנו מתארגנים בנחת כדי לשמור על רוגע ורמות אוקסיטוצין טובות, קוראים לאבא שלי לבוא לשמור על הילדים ובחמש בערך יוצאים לכיוון הבית של המיילדת.
הגענו אליה בחמש וחצי. בדרך כבר התחלתי להרגיש ממש צירים אבל לא נורא כואבים. מגיעים אליה, היא בודקת קודם כל את הדופק של העובר – הכל בסדר. הצירים מתגברים, אחרי כמה דקות זה כבר מרגיש כמו ציר אחד ארוך, אני זזה הרבה עם האגן כדי להקל על עצמי ולעזור לתינוק לרדת. בשש אני מתחילה להרגיש לחץ.
המיילדת עוזרת לי להיכנס לבריכת הלידה. הכל מאוד אינטנסיבי ומהיר. אני מודה שקצת פחדתי מרוב שזה היה מהיר. המיילדת אומרת לי לתת לזה לקרות, לא להילחם. אני נזכרת בסיפור דמיון מודרך ששמעתי בספר ההיפנובירת'ינג ממש יומיים קודם ומדמיינת שאני על סירה בנהר גועש, בדרך לאי קסום, לראות את הפרח המיוחד שאני מחכה לו. שהדרך היחידה להגיע אל האי היא פשוט לתת לנהר לקחת אותי לשם בלי להתנגד, בלי לנסות לכוון. הסיפור הזה שעלה לי בתודעה באותם רגעים הוא מה שיוביל אותי לבחור בשם איטן – צמח בר עם פריחה עדינה סגולה. אני משחררת. לחיצה אחת שקטה והראש בחוץ. לחיצה נוספת והנה גם הגוף. המיילדת מוציאה אותו מהמים ושמה אותו עלי. השעה שש ורבע - ברוך הבא לעולם גוזל קטן.
אחרי כמה דקות אני יוצאת מהמים למיטה הרכה ליד, מחכים שהדופק בחבל הטבור ייפסק ובלחיצה נוספת גם השילייה יוצאת. אין לי קרעים, אין תפרים – לידה מושלמת. כעבור זמן קצר התינוק מתחיל לחפש פטמה – אני נותנת לו ובמשך השעה הקרובה הוא יונק.
גיא נשאר איתי עד 7 וחצי בערך ואז אני משחררת אותו הביתה לילדים לבשר להם שנולד להם אח קטן. אני נשארת להניק ולהתכרבל עם הבייבי הקטן שלי עד 11 בערך. אז גיא חוזר, שוקלים אותו, ויטמין K בטיפות ונוסעים הביתה.
הילדים מאושרים לפגוש אותו. מתרגשים ממש. מתאהבים בו בשניות. קשה שלא. הם מתוקים שלושתם יחד וגיא ואני מתסכלים עליהם בנחת. רגעים קסומים של אושר צרוף.
וכאן מתחיל החלק השני של הסיפור.
סופה וגשם בחוץ ואני מתלבטת כל היום מה לעשות עם בדיקת הרופא שעלי לעשות. למי שלא יודעת אז יולדות בית שיולדות בעזרת מיילדת ללא רשיון ישראלי כמו זו שלי (או אנאסיסטד) מחויבות תוך 24 שעות להגיע לבית חולים לבדיקת רופא או תוך 48 שעות לרופא פרטי – גם כמובן כדי לראות שהכל בסדר אבל גם כדי להוכיח שהן אכן עברו לידה. אחרי התלבטות ארוכה החלטנו שניסע להתאשפז ללילה באיכילוב – אם כבר אשפוז אז שיהיה בתנאים טובים כמו שיש שם.
טעות. זו היתה טעות חמורה – מנחמת את עצמי שלא יכולתי לנבא מה שיקרה ובכל זאת מלקה את עצמי על ההחלטה הזו.
בכל מקרה – המשך הסיפור – בשעה 21 אנחנו מגיעים לאיכילוב. מקבלים אותנו יפה במיון נשים למרות שנדמה שהם לא פגשו הרבה יולדות בית שעשו לידת בית באופן מכוון. שואלים אותי בכל תחנה שוב ושוב אם תכננתי ללדת בבית או שזה קרה במקרה ומתקשרים לשאול מה הנהלים במקרה של לידת בית. אחרי כמה דקות של בירורים אני נכנסת לבדיקה של מיילדת – היא בודקת שהרחם מכווצת – והיא מכווצת יפה אחרי יום שלם של הנקה, רואה שאין קרעים ולא צריך תפרים, לחץ דם, חום, בדיקת מטוש... ואחרי כמה דקות היא מאשרת שהכל בסדר ושאני יכולה לעלות לחדר במחלקת יולדות. אבל – התינוק צריך להישאר ל – 3 בדיקות סוכר. למה? מכיון שהוא שוקל 60 גר' פחות מהמשקל שיש להם בטבלאות לשבוע 40. 2850 גר' ולא 2910 גר'. אני נאלצת להסכים אבל לא מוכנה להשאיר אותו לבד.
הם שולחים אותנו לחדר לידה, לשם אמור להגיע רופא שיבדוק את התינוק וגם יעשה לו את בדיקת הסוכר הראשונה. השעה רבע לעשר, שמים אותנו בחדר לידה מס' 15. אחר כך אגלה שזה חדר לידה ידוע לשמצה בבית החולים. הוא צדדי, צמוד לחדרי לידות קורונה, ליד דלת מרעישה וקפוא. החדר קפוא ברמה של אף ואצבעות ידיים קרחונים. אני מתלוננת על הקור ומבטיחים לי שזה רק לזמן קצר – שתיכף יגיע הרופא ואחר כך יעלו אותנו לחדר במח' יולדות. אני שוב מקבלת בכניעה ובמקביל שולחת את גיא הביתה לילדים שנשארו לבד.
בינתיים מנסה בכל יכולתי לחמם את התינוק, לעטוף אותו היטב. מתקשה להניק אותו בתנאים האלו – קר לי וקר לו.
בינתיים נכנסת רופאת נשים ששואלת אותי שוב את כל מה שהמיילדת במיון שאלה. בודקת שוב שהרחם מכווצת ומאשרת שוב שאני בריאה ויכולה לעלות למח' יולדות. רופא התינוקות הגיע רק לקראת 23. הוא בודק אותו. מאשר שהוא חיוני והכל טוב. לוקח לו בדיקת סוכר שיוצאת תקינה ויוצא. אני ממתינה שיבואו לקחת אותנו לחדר במח' יולדות.
עוברת שעה ואף אחד לא בא. 24:00, 24:30, 01:00 – אף אחד לא בא. איטן מתחיל להתעטש. אני מתחילה להילחץ. לוחצת על לחצן המצוקה. אף אחד לא בא. באחת וחצי אני יוצאת לחפש מישהו שיעזור לי, שייקח אותו מהמקרר הזה לחדר חם. אחת המיילדות צועקת עלי לא להסתובב עם תינוק על הידיים. אני אומרת לה שאין לי עריסה ושאני מחכה שיקחו אותנו לחדר במח' יולדות. היא שולחת אותי חזרה לחדר ואחרי כמה דקות נכנסת לומר לי שכבר הזמינו לי סניטר וברגע שהוא יגיע הוא ייקח אותי למח' יולדות.
הסניטר מגיע ב-02:15 עם אחות שתלווה אותנו למח' יולדות ג'. העצבים שלי מרוטים, איטן מתעטש ומחרחר מהאף. מבקשים ממני לשים אותו בעריסה. אני מבקשת מהסניטר לעזור לי עם הסלקל והטרולי שמונח עליו (סלקל דונה עם גלגלים). הוא כועס ואומר לי שהוא לא סבל. אני בהלם מהתשובה אבל כל כך עייפה שלא עונה אפילו ולוקחת את העריסה ביד אחת ואת הסלקל עם הטרולי ביד השנייה – רק להגיע לחדר.
כשאנחנו מגיעים לחדר האחות המלווה מסתכלת על איטן ואומרת לי שהוא לא נראה טוב (את חושבת?? אני מתפוצצת בלב. אחרי חמש שעות בקוטב הדרומי איתו). שהוא לא נושם טוב ושהיא חוששת שתהיה לו הפסקת נשימה ושאני צריכה לעלות איתו לניטור בתינוקייה של מחלקת יולדות א' בקומה למעלה. בתינוקייה של מחלקת יולדות ג' אין מוניטורים.
אני כל כך מותשת ועייפה ולא סומכת עליהם כבר ומבקשת שיעזבו אותי ואותו בשקט. שאני אחמם אותו ואניק אותו ומבקשת שישלחו אלינו רופא לחדר. שאם הוא יגיד שצריך מוניטור אני אעלה לתינוקייה. אחרי כמה דקות מגיע רופא שמאשר שהוא מחרחר מהאף ומתאמץ לנשום. אני מקבלת בהכנעה, בדמעות ובכעס גדול על כך שהם גרמו לזה לקרות ועולה איתו לתינוקייה.
בתינוקייה הם קודם כל עושים לו בדיקת סוכר מכאיבה נוספת שיוצאת לא תקינה. מבקשים לתת לו תמיסת מי מלח מדי שעתיים שלוש ובגלל שהבדיקה של הסוכר לא תקינה מוסיפים לו עוד 3 בדיקות סוכר. אחר כך בהתייעצות עם המיילדת שלי ועם רופא שאני סומכת עליו אגלה שתינוקות מורידים רמות סוכר כתוצאה מקור וסטרס.
אני נשארת איתו בתינוקייה כשהוא מחובר למוניטור כל הלילה. יושבת על כיסא לא נוח. רעש של מוניטורים מצפצפים, אורות חזקים, תינוקות בוכים וצורחים מבלי שאף אחד מרים אותם. קשוח ממש. הגב שלי שבור, עצם הזנב ועצמות האגן עוד כואבות מהלידה, אני מדממת ורק רוצה להיות במיטה. אבל אני לא יכולה להשאיר אותו שם לבד. בשעה 7 בבוקר מגיע הרופא. הוא משחרר אותנו סוף סוף לחדר ומבקש שנחזור ב8 לבדיקת סוכר נוספת וב9 וחצי לבדיקה של רופא בכיר. לנוח או לישון בשקט – מה ששנינו צריכים כל כך – לא יקרה.
הדרך לחדר שלי במחלקה ג' רחוקה. אני בקושי גוררת את עצמי אתו. אנחנו מגיעים, נחים שעה וחוזרים. עוד בדיקת סוכר כואבת. הפעם היא יוצאת תקינה אבל זה לא משנה – יש לנו עוד 3. אני שוב חוזרת בזחילה שבורה לחדר בקומה למטה ואחרי שעה שוב עולה אתו לבדיקת רופא בכיר.
הרופא הבכיר רוצה להשאיר אותו בניטור ליום ולילה נוספים. אני מתחננת שייתן לי לקחת אותו לחדר להניק אותו בשקט ולשכב לידו סקין טו סקין. מבטיחה לו שזה מה שיאושש אותו ולא עוד יום שלם בתינוקייה המוארת והרועשת. הרופא מסתכל עלי בתור האם המזניחה של השנה. אומר לי שיש לי שעתיים בחדר ושאני צריכה לחזור אתו ב12 שוב.
בינתיים גיא מגיע. אנחנו מתלבטים ומחליטים לנסות להשתחרר הביתה. כבר לא מסוגלת יותר לראות איך דוקרים אותו שוב ושוב בכפות הרגליים הקטנטנות שלו והוא צורח מכאב. רק רוצה אותו צמוד אלי ולחמם אותו בשקט, בחושך. אני מבקשת שיתנו לנו ללכת הביתה. הם מוציאים את כל התותחים הכבדים. רופאה אחת עושה לגיא ולי הרצאה על רמות סוכר נמוכות, על נזק מוחי לכל החיים ועל מוות שיקרה בלי שנוכל לעשות דבר אם ניקח אותו הביתה. היא מחתימה אותנו על טופס שמאשר שאנחנו מאפשרים לתינוק שלנו למות. הרופא הבכיר אומר שאולי הם צריכים להפעיל מולנו מחלקה משפטית במקרה כזה. אנחנו בהלם מכל מה שקורה. מבקשת רגע לחשוב.
אחרי כמה דקות שולחים אלינו את מנהלת המחלקה. אני מתארת לה את רצף האירועים שקרה מאז שנכנסנו לכותלי בית החולים. איך נכנסנו עם תינוק ורוד, חיוני ובריא – ואיך אחרי חמש שעות בחדר לידה קפוא, לילה של בדיקות כואבות בסטרס של תינוקייה רועשת ומוארת אנחנו עם תינוק שיש חשש לחייו. על כך שאני האמא היחידה שנשארת עם התינוק בתינוקייה והיחידה שצריכה להיגרר הלוך וחזור למחלקה ג' כדי להניק אותו סקין טו סקין. היא מקשיבה לי, באמת מקשיבה ועושה איתנו הסכם. על כל שעה בניטור בתינוקייה אני מקבלת את התינוק לשלוש שעות בחדר ושהיא מעבירה אותנו עכשיו למחלקה א' כדי שאוכל להיות קרובה לתינוקייה.
אנחנו מסכימים להישאר בתנאים האלו ואחרי יום ולילה נוספים איטן חוזר לאיתנו – בדיקות הסוכר תקינות, הוא כבר לא מחרחר מהאף ואנחנו סוף סוף משתחררים הביתה.
זהו. אנחנו יום וחצי אחרי כבר בבית. איטן צמוד צמוד אלי כל הזמן. יונק המון, מחומם. עטוף באהבה שלי ושל אבא שלו ושל האחים שלו. אני עדיין מעכלת ומעבדת את רצף האירועים – מלידת הבית מהחלומות – לסיוט של האשפוז. מאושרת שזה מאחורינו ושהכל נגמר בשלום.