פורום רשלנות רפואית

לידה ראשונה, שבוע 40, כמה ימים מרגישה כאב בגב, במפשעה ובירכיים, לא מתייחסת לזה במיוחד. 40+5, 15.10, הולכת למעקב בקופ"ח, ב"ה הכל טוב. חוזרת לבית, בשעה 15:00 שוב מרגישה את הכאב במפשעה ובגב, אך בצורה קצת שונה. אומרת לבעלי מנחם שמשהו מוזר קורה, מבקשת שיחזור לבית. בינתיים אני עושה אמבטיה ודואגת להוציא הפנייה למיון כי מי חשב שזה צירים? רק רציתי להיבדק.

מנחם חזר לבית, עוזר לי להתארגן, מארגנים תיקים ונוסעים לאסף הרופא מירושלים בשביל לידת מים.

בדרך שמתי מוזיקה מרגיעה, הצירים היו ממש נסבלים ועברו בצורה טובה.

הגעתי למיון יולדות, המיילדות הסתכלו עלי ואמרו: "את לא נראית בלידה, אבל אם את רוצה בדיקת פתיחה נעשה לך". אז לבקשתי ובהסכמתי בצעו בדיקה, והפלא ופלא - פתיחה 5

הייתי בהלם, חשבתי נצטרך לחזור הביתה אחרי הבדיקה בבית החולים.
מיד דאגו להכין לי חדר לידה, כשאני שומעת בחוץ את המיילדות מדברות עלי שלא להאמין לידה ראשונה כל כך רגועה ובפתיחה 5!
בחדר נפחו את הבריכה והחלו למלא אותה, הצירים נהיו מאתגרים יותר, כבר התחננתי שיסיימו למלא את הבריכה. כשנכנסתי לבריכה הייתי כבר בפתיחה 7, תוך כשלוש שעות הגעתי לפתיחה 10. נשימות, מוזיקה, מנחם שתומך בי בטירוף ומעודד, מיילדות שנכנסו שוב ושוב בהלם מהרוגע (מנחם סיפר לי בדיעבד, אני לא שמתי לב לכניסה וליציאה של המיילדות). לא זכור לי שעשיתי נשימות, אבל הייתי מאוד נוכחת, הסתייעתי גם בגז צחוק ובעידוד של מנחם, הייתי בתנוחת כריעה-ישיבה במים.
שלב הלחיצות - בתוך המים לחצתי 3 שעות. 3 שעות שהראש בקושי מתקדם. המיילדות ניסו לנטר אותי במים אך כמעט כל הלידה לא הצליחו כי זזתי הרבה. ואז קראו לרופאה.

הרופאה נכנסת, לא סימפטית בעליל, מתעקשת שאצא מהמים כדי שתבדוק אותי. האמת, שכבר הייתי מיואשת. רציתי רק שהתינוק יצא. הצירים היו ממש תכופים, זה היה כמו ציר אחד ארוך במשך שעות.

מצד אחד - בדיעבד מבינה את הרופאה. לא הצליחו לנטר אותי במים, בניגוד לפרוטוקול (האם הפרוטוקול תקין או לא זה כבר סיפור אחר...). מצד שני, ההתעקשות לצאת מהמים לדעתי הייתה מיותרת. בכל מקרה, בגלל שכבר לא היה לי כוח, יצאתי, שכבתי על הצד, הן בצעו בדיקה וניטור וראו שהכל תקין ב"ה. הרופאה אמרה - "וואקום או חתך? מה את רוצה? לפי הפרוטוקול אפשר עד 3 שעות של לחיצות מפתיחה מלאה, וכבר עברת את זה, וגם שעה שלמה שהראש באותו המקום ללא התקדמות". אמרתי שאני מעדיפה לחכות להתפתחות טבעית של הלידה. הרופאה יצאה.

המיילדות שאלו אם אני רוצה לחזור למים. אמרתי שלא כי דווקא היה לי נוח על הצד וממש לא היה לי כוח לקום וללכת.

המשכתי בלחיצות, הראש לא מתקדם. המיילדות ביקשו שאשכב על הגב. ואני כבר מיואשת, עושה מה שצריך. בהסכמתי הן עזרו לי בכל ציר עם הכנסת אצבעות בניסיון לעזור לתינוק לצאת.
אחרי עוד שעה של לחיצות התינוק יצא.
16.10, בשעה 3:17 בלילה, 3300 גרם של מתיקות!

סך הכל 4 שעות מאתגרות ממש של לחיצות. הרגשתי שנגמר לי הכוח. שאני מוכנה לעשות הכל, רק שיצא.

שמו את התינוק עלי, השהיית חבל הטבור, פיזית לא הצלחתי להחזיק אותו, ניסיתי להניק לכמה שניות וכשזה לא צלח ביקשתי ממנחם שיקח אותו. פחדתי שיפול ממני.

הייתי גמורה, חלשה, חיוורת. לא דיברתי או תקשרתי. מנחם חשב שנכנסתי להלם או לדיכאון חלילה.

ואז שלב בדיקת ה"נזק".

הגיע רופא לבדוק את הקרעים, ראה שזה קצת יותר רציני, קרא לרופא אחר. הרופא השני קרא לרופאה שלישית, ואז הוחלט להזניק מהבית את מנהל המחלקה, פרופסור, שיבצע את התפרים בעצמו.

אחסוך את כל זמן ההמתנה לניתוח ולרופא (4 שעות). 4 שעות בהן אני לא כאן, פשוט בהיתי, בקושי תקשרתי, והתינוק לידנו.

הפרופסור הסביר שאצטרך ניתוח בהרדמה מלאה עם טובוס. נכנסתי ללחץ מטורף! בכיתי. אני בעצמי פראמדיקית במקצוע ומרדימה ומנשימה אנשים, ופתאום אני המטופלת? הזיה!
הפרופסור היה מקסים!! הרגיע אותי בטירוף והסכמתי לניתוח. קרעים בדרגה 3.

משתדלת לא לחשוב מה היה קורה "אם".... אם הייתי נשארת במים, אם המיילדות לא היו מכניסות אצבעות (למרות שהסכמתי), אם הן היו תומכות קצת יותר בפרינאום, אם הרופאה לא הייתה מבקשת ממני לצאת...

משתדלת מאוד להאמין שהכל מלמעלה, ולא לשפוט את עצמי על ההחלטות שקיבלתי באותו הזמן.
מפה לשם בהתאוששות, ואז במחלקת יולדות.

יום וחצי במיטה לא מצליחה לקום, קטטר, אפס הפרדה כשמנחם מטפל כמעט באופן מלא בתינוק!
ואז הצלחתי לעמוד פעם אחת, ופעם אחרת ללכת קצת ולחזור למיטה, ואז עוד קצת. ביום השני הצלחתי ללכת עם תמיכה של העגלה של התינוק, ואז יאיייי, הוציאו לי קטטר. ביום הרביעי הצלחתי לראשונה ללכת לשירותים, כל האחיות במחלקה והרופאה התורנית מלאו כפיים ושמחו.
כל דבר היה מורכב, ומנחם לידי מעודד אותי כל הזמן! כל כך הייתי צריכה אותו. לא הייתי עושה כלום מזה בלעדיו! לא פשוט בכלל להיות במצב כזה כשלפני הייתי עצמאית לחלוטין ובעצמי טיפלתי באנשים במצבים כאלו.

ביום השני אחרי הלידה ביקשתי שיעשו לי ספירת דם כי הייתי מאוד חלשה וחיוורת, אך האחות אמרה שבטח עשו בניתוח ואין צורך. התעקשתי, ואז בצעו, המוגלובין 7 כשהגעתי ללידה עם 13. מיד קיבלתי מנת דם.

ההתאוששות, בעבר ובהווה, לא קלה בכלל. כל הזמן הזה, ועד עכשיו, סובלת מאוד מכאבים בעצם הזנב. עדיין לא מצליחה לשבת או לשכב (כבר 12 יום מהלידה). גם התפרים לא נעימים בכלל.

אבל, וזה אבל גדול, בסך הכל עד סוף הלידה היה מהמם! וחשוב לזכור את זה! לא להכליל את כל סיפור הלידה כטראומטי, מפחיד, מזעזע. חשובה כל כך ההפרדה הזאת, לראות את הטוב, והיה הרבה, בכל הסיפור.

מתפללת ומקווה בעזרת ה' שאצליח בקרוב לשבת ולשכב ללא כאבים, שאוכל להניק בצורה מיטבית, לשמור על התינוק ולטפל בו עצמאית.
ומאחלת לכן חוויות לידה טובות ומעצימות מבחינה פיזית ומנטלית!