ביוני האחרון ילדתי את בתי השניה באיכילוב, בניתוח קיסרי עם אפס הפרדה.
מכייון שלא ניתן להפריד בין הלידה הקודמת למה שעברנו בלידה הזו, אתחיל בתיאור של מה שהיה לפני כשלוש שנים בלידה הראשונה שלי.
בשבוע 35 הרגשתי ירידה בתנועות.
הריון ראשון, היה קשה לקבל החלטה בניגוד לאינרציה החזקה שהכל בסדר, בסופו של דבר נסענו למוקד. שם נצפה דופק תקין אבל נשלחנו למיון כי העוברית נראתה סטטית. כשהגענו למיון הדופק ירד והובלתי לחדר
ניתוח. התינוקת יצאה כבר כמעט בלי דם, עברה החייאה, קיבלה עירויים ונכנסה לטיפול שנקרא ״קולינג״ למשך 72 שעות בטיפול נמרץ ילודים. אני הייתי בהרדמה מלאה והתעוררתי בחדר ההתאוששות בלי לדעת מה קרה. רק אחרי כ-30 שעות, ביחד עם בן הזוג שלי והעובדת הסוציאלית של הפגיה, לקחו אותי לראות אותה. היא הייתה בתוך אינקובטור, עטופה במה שנראה כמו נייר פצפצים של מעברי דירה (זה הטיפול ״קולינג״), ומחוברת למכונות שעשו בשבילה את מה שמערכות הגוף שלה לא יכלו בשלב זה לעשות. כשנעמדתי
לידה ואמרתי ״היי״ היא פקחה עיניים וגלגלה אליי את הראש הפצפון שלה. לי זה נראה הגיוני וטבעי לגמרי אבל כל מי שעמד לידי הזיל דמעה ורק בדיעבד למדתי על המצב הקליני שהיא הייתה בו וכמה שהתגובה הזו לא הייתה מובנת מאליה.
היינו שבועיים בטיפול נמרץ ועוד שבוע בפגייה.
כשיצאנו הבייתה התינוקת המופלאה הזו הייתה עצמאית מבחינה קלינית, אבל אף אחד לא ידע לאמוד את הנזק שנגרם למוח ואיך זה ישפיע על ההתפתחות שלה.
אף אחד גם לא ידע להגיד מה בדיוק קרה. התמונה הקלינית הייתה מבלבלת והיו כביכול סתירות בין מה שראו על התינוקת ומה שמצאו כשטיפלו בי. בשלב מסוים עזבנו את הניסיון להבין מה קרה ולמה, והתמקדנו בתא המשפחתי החדש שלנו.
צלחנו את השנה הראשונה, אני הייתי פוסט טראומטית, אבל עם הרבה עזרה התגייסנו למשימה ואחרי שנתיים הילדה התפתחה באופן תקין והפכה לפרח פורח שמח ומשמח.
בשלב הזה התחלנו לחשוב על הריון נוסף. היה לי קשה לדמיין את עצמי נכנסת לזה, אבל אז נזכרתי ברופאה שעשיתי אצלה את הסקירות
בהריון הראשון. הרגשתי איכשהו באינטואיציה שיעשה לי טוב לראות אותה שוב. באנו אליה יחד, בן זוגי ואני, סיפרנו לה מה קרה והתגובה שלה העצימה אותנו ונתנה לנו תחושת ביטחון שקשה לכמת. האופן שבו היא התייחסה לתיאורים שלנו, הן העובדתיים והן התחושתיים והאינטואיטיביים - כחלק מהארוע הרפואי - השפה שהשתמשה בה, השילוב של הענייניות עם ההרגשה שאפשר להגיד לה כל מה שעובר לנו בראש - כל אלה עשו לנו הרגשה שהיינו כלכך צמאים לה. תחושת הכרה בכך שמה שעברנו היה ארוע נדיר ומשונה שראוי לחקור ולהעמיק בו, וגם שהסיכוי שהוא יקרה שוב כנראה זעום ובעיקר שמצאנו שותפה לדרך שהיא רופאה מקצועית וידענית.
מהר מאוד נכנסתי להריון - קצת מהר יותר ממה שהייתי מוכנה לו.
מייד כשגילינו באנו אל אותה רופאה, שהנחתה אותי איך להתנהל לאור ההריון הקודם וגם עשינו אצלה את הסקירות.
ההריון עבר באופן תקין ונקבע לנו ניתוח לשבוע 37 פלוס 5. כשהגעתי למתאמת הניתוחים האלקטיביים באיכילוב, היא הסבירה שההמלצה לגביי היא לקבוע את הניתוח בבוקר בגלל הסיכון, אבל אפס הפרדה מאפשרים רק במשמרת של אחר הצהריים. הייתי צמאה לחויה מתקנת ולרגע התלבטתי, אבל דיי מהר סיכמנו שלא לוקחים סיכון והולכים עם ההמלצה הרפואית.
בגלל המדיניות של בית החולים לא יכולתי לדעת מי ינתח. הייתי זקוקה מאוד לוודאות שתפחית את מידת המתח לקראת הניתוח. כמה ימים לפני התאריך המיועד הגעתי למה שנקרא ״טרום ניתוח״ שם קיבלתי את העלון של בית החולים שממליץ לנשים אחרי לידה להתייעץ עם העובדת הסוציאלית אם הן חשות דכדוך.
חשבתי לעצמי - אם אפשר אחרי, למה לא לפני?
התקשרתי וקבענו פגישה. סיפרתי את מה שהיה וביקשתי שמי שניתח אותי אז ידע שאני מגיעה שוב. היא הבטיחה שתיידע אותו וגם אמרה שתעשה מאמצים לברר ולהגיד לי מי הצוות ביום שלפני הניתוח. יום לפני הניתוח היא התקשרה, סיפרה שדיברה עם אותו רופא ושאחרי שסיפרה לו הוא אמר שהוא זה שינתח. התמלאנו התרגשות אבל כל הזמן אמרנו לעצמנו שגם אם זה בסוף לא יסתדר זה לא נורא.
הגיע יום הניתוח. הגענו למיון כבר בשש בבוקר לפי ההוראות. עשינו את כל ההכנות וחיכינו שייקראו לי לחדר ניתוח. הדברים התעקבו, היו
ניתוחים דחופים והעלו אותנו לחכות במחלקה. חייכנו אחד לשניה במבט של ״יהיה בסדר״ ועלינו למקום המוכר שלמרות הזכרונות הקשים דווקא בכל פעם שביקרנו בו זה עשה לנו תחושה נעימה. במקרה ראינו אותו במסדרון. הוא זיהה את הבן-זוג שלי - ראיתי אותם ממרחק נפגשים בחום ואזרתי אומץ להצטרף. אז כבר עברנו לחיבוקים. העלנו זכרונות וסיימנו ב ״נפגש בחדר ניתוח״. בשלב הזה עדיין לא חשבתי שנזכה לאפס הפרדה. כשהכניסו אותי להרדמה נכנסתי למוד היפראקטיבי וכל הזמן דיברתי עם כל מי שבא איתי במגע. האח הראשי כנראה הרגיש שאני על הקצה וזרם עם זה תוך כדי שהוא מנתב את האנרגיות למקום חיובי של מצב רוח מבודח. מפה לשם הוא שם מוסיקה בחדר ואני חצי בצחוק שאלתי אם אפשר להזמין שיר לכבוד התינוקת כשהיא יוצאת. הוא ענה שבטח אבל לא הייתי בטוחה אם הוא ציני.
הכניסו את הבן-זוג שלי לחדר, המנתח הבכיר נכנס והניתוח התחיל.
ואז אחרי כמה דקות, האח הראשי שאל אם נרצה לראות אותה יוצאת, ושנינו ענינו שכן. הוא גלגל את השכבה האטומה של המחצה והשאיר רק שכבה שקופה. עוד דקה חלפה והמנתח הבכיר קרא לאח הראשי ואמר: ״שיר!״. השיר שבקשתי התחיל להתנגן, הם הוציאו אותה, אני הייתי בזוית שראיתי אותה רק כשכבר הייתה כולה בידיים שלהם אבל הבן-זוג שלי ממש ראה אותה יוצאת. התינוקת עברה לשניה אצל המיילדת ומייד הונחה על החזה שלי. השיר התנגן ברקע ושלושתנו בכינו בכי תמרורים.
האחות המיילדת שהייתה במשמרת בוקר התנהלה כהרגלה והניחה שמכאן ממשיכים לתינוקיה עד שאני אצא מהתאוששות. אבל הרופא היה אסרטיבי ודאג שלא יורידו ממני את התינוקת כמעט עד שכל הפרוצדורה הסתיימה. היא הייתה עם הבן-זוג שלי בחדר הבדיקות הקטן שסמוך לחדר הניתוח והובאה אליי לחדר התאוששות. זה לא נגמר שם, כשעברנו לחדר התאוששות הרופא המנתח הגיע בעצמו לוודא שהתינוקת איתי, וגם סיפר לאחיות שהיו בהשגחה על מה שעברנו בפעם הקודמת שגם הן יכירו את הרגישות.
כך התינוקת הקטנה שקראנו לה רז, נשארה איתי למעשה מאז ועד היום.
אחותה הגדולה הגיעה לפגוש אותה למחרת ועשתה טיול לפגייה עם אבא להגיד שלום.
חוויית הלידה הזו הייתה הרבה יותר מאפס הפרדה, זו הייתה חגיגה של ממש עם כוח ריפוי מעבר לכל מה שהעזנו לאחל לעצמנו.
