אחרי שקראתי בסוג של אובססיה על כל סיבוך אפשרי בלידה הבטחתי לעצמי שאחרי שהלידה שלי תעבור חלק - בלי סיבוכים ובלי סיפורים, אשתף את כולם והנה אני כאן...
התחיל ביום ראשון, ה- 2.6.19 חודש תשיעי שבוע 37+2
הייתי אמורה ללדת ב- 21.6.19 הלכתי לעשות בייביסיטר בסביבות השעה 6 בערב על 2 ילדים קטנים הקטן הלך לישון ואת הגדולה קילחתי והרמתי אותה לשים לה טיטול כנראה שזה זירז תהליכים.
הגעתי הביתה ישבתי לראות סרט עם בעלי הוא הלך לישון ואני נשארתי ערה הרגשתי פתאום ירידת מים עצרתי אותה עם היד, קמתי לשירותים ראיתי הפרשות וריח לא רגיל אבל ראיתי שהכל בסדר והלכתי לישון. התעלמתי מהמחשבה שאני צריכה ללדת עכשיו לא רציתי (כאילו שאני מחליטה).
קמתי בבוקר הרגשתי צירונים קטנים וניסיתי לשכנע את עצמי שזה צירים מדומים. דיברתי עם בעלי וסיפרתי לו את המתחרש הוא אמר לי צריך ללכת לרופא אמרתי לו שאין צורך הכל בסדר כמובן שאני מרגישה את התינוק כרגיל.
בסביבות השעה 12 בצהריים הלכתי לעבודה, עובדת בגן ילדים, והכל היה בסדר לא הרגשתי שום כאב הגעתי הביתה אכלתי משהו קטן והרגשתי שוב כאבים בעלי חזר מהעבודה ואמר לי שזה צירים ושצריך ללכת לרופא אני כמובן התכחשתי לזה ואמרתי לו זה עדיין לא הזמן שלו לצאת יש זמן עד לתאריך המשוער. בשעה 7 הלכתי לגיסתי לשמור לה על 2 הילדים הקטנים שלה לקחתי אותם סיבוב בעגלה מה שזירז עוד יותר את התהליך.
הגעתי הביתה ובעלי הכין אוכל טעים ורציתי לאכול, ופתאום לא יכולתי, רציתי להקיא. הצירים רק הלכו והתחזקו מאותו הרגע לא יכולתי לעזוב את השירותים ישבתי וישבתי מלא זמן כי זה הקל על הכאבים בעלי ישב איתי ותמך בי ומחכה שאגיד לו שהולכים לבי"ח הוא אמר בואי נתקשר לבי"ח התקשרנו והסבירו לנו את עניין הצירים ואמרו שאולי התייבשתי וכדאי שאשתה הרבה.
אחרי שעה אמרתי לו שחייבים ללכת לא יכולה לסבול את זה יותר זה הרגיש כמו מתקן עינויים פנימי. בשעה 11 בלילה הגענו לבי"ח שמו אותי בחדר מחוברת למכשירים לא יכולה לזוז ולא יכולה להקל על הכאב. שאלו אותי אם ירדו לי המים? אמרתי שנראה לי שכן, הם היו סקפטים. בכל זאת
לידה ראשונה שלי מה אני מבינה? ואמרו לי שיש לי 24 שעות להגיע לבי"ח מרגע ירידת המים כך שהגעתי בזמן!
האחות אמרה לי שכרגע אין רופא פנוי שיכול לבדוק אותי כי כולם מיילדים ברגעים אלה. ואני מתה מכאבים ולא ממש בא לי
אפידורל חיכיתי שרופא יבדוק אותי. אח"כ אחות בודקת את הפתיחה שלי ורואה פתיחה של שש וחצי ושהוא למטה והיא מרגישה את השיער שלו.
הכאבים מתגברים בעלי לא יודע מה לעשות כדי לעזור לי הרגיש חסר אונים! אחרי שעתיים של סבל מטורף של להביא מכות למיטה ומה לא וכבר אמרתי: אני רוצה למות"! לא יכולתי יותר! החלטתי שאני חייבת אפידורל האחות אמרה שרופא צריך לעשות את זה אבל אין רופא פנוי עדיין.
כעבור עוד שעתיים אמרו שיש רופא פנוי לעשות את האפידורל, אבל קודם צריכה לקבל עירוי נוזלים במשך חצי שעה ורק אח"כ יעשו לי את האפידורל. הגיעה העת ואני יושבת שיעשו לי את האפידורל ופתאום יש לי ירידת מים מטורפת והאחות לא הבינה מה מטפטף אמרתי לה אני!
אח"כ עשו לי בדיקה והפתיחה היתה כבר 8 ס"מ ואמרו לי עכשיו את יכולה ללכת לישון ולנוח כמובן, שהייתי מותשת גמורה מכל היום ומכל הכאבים.
קמתי בבוקר וכבר מזמן עם פתיחה של 10 אבל אמרו לי שכל עוד אני לא מרגישה לחץ לא מיילדים אותי. התחלתי להרגיש לחץ והעבירו אותי לחדר אחר ללדת, שם חיכיתי עוד שעה עם הכאבים, מחוברת למכשיר
מוניטור עוברי.
האחות באה ליילד אותי ואמרה לי כל פעם שיש ציר תדחפי בלי לנשום ככה שלוש פעמים ברציפות דחפתי אבל לא הצלחתי וככה חוזר כמה פעמים. רואים את הראש אבל הוא יוצא ונכנס.
ההפרש בין ציר לציר ארוך לכן החליטו שצריך להביא לי זירוז ולא רציתי כי הוא כבר ממש ביציאה אבל לא הייתה ברירה כי זה היה נמשך עוד הרבה זמן. הזירוז לא עזר ועם כל הדחיפות וחוסר הנשימה התחיל לכאוב לי הראש והרגשתי בחילה ואמרתי לבעלי אני הולכת להקיא.
הוא הביא לי שקית והתחלתי להקיא ותוך כדי הקיא הבייבי יוצא החוצה (הזוי ומצחיק), האחות נבהלה וקראה מהר למיילדת כי אסור לה ליילד והמיילדת באה הוציאה את הבייבי שמה אותו עליי וזאת הייתה ההרגשה הכי מטורפת שהרגשתי אי פעם!
נולד שבוע 37+4 וב"ה לידה ראשונה תקינה ללא תפרים וללא תופעות לוואי! גרים באמריקה ולכל יולדת יש חדר משלה.
הבייבי לא יוצא מהחדר כל הבדיקות נעשות בחדר בנוכחות ההורים אפילו יש זמזם ברגל של הבייבי שלא יוציאו אותו מהמחלקה ממש מדהים חווית לידה מהממת מאחלת לכולן לידה קלה ובידיים מלאות!
