אז נכנסתי להריון שכל כך רצינו
מהלך
הריון תקין ברוך ה׳ ושכל אחת הייתה חולמת - אין בחילות אין הקאות אין כאבי ראש ואין חשקים מיוחדים
כל הבדיקות היו תקינות אפילו עשינו סקירה שלישית סתם ככה בשביל השקט הנפשי שלנו כי זה הריון ראשון ובעלי חרדתי
בחודשים מתקדמים יותר התחלנו לדבר אם נעשה ברית בצהריים או בערב אפילו רבנו על זה כי היו לנו העדפות שונות ואני רציתי בערב יחד עם הטקס של הפדיון
דיברנו מי יהיה איתי בחדר
לידה אם רק הוא או גם אמא שלי..
כל ההריון פחדתי מהצירים ואם יהיה חתך לא יהיה חתך.
ואז הגיע השלב שמתחילים להרגיש את העובר וברוך ה׳ מרגישים אותו אואו כמו מתארגף
כל כמה שעות בעיטות , הבטן שלי הייתה זזה מצד לצד
אפילו שהגעתי לחודש שמיני והאחות ליווי הריון הייתה אומרת שעכשיו ארגיש אותו פחות , צחקתי ואמרתי לה אל תדאגי מרגישים אותו יפה מאוד ..
נחזור לזה שסיפרתי שבעלי חרדתי נכון ?
אז במהלך סוף חודש 7 הייתי פעמיים במיון לא הייתי שותה מספיק והיו לי התכווציות או שאיך שהם קוראים לזה ״ ברקסטונים ״ כל כאב לבעלי ירדה שנה מהחיים וחשב שזה צירים ועכשיו עכשיו הולכים למיון
בילינו במיון אולי 4 שעות כל פעם .. עד שאמרתי זהווווו עד שאין לי פתיחה אני לא מתקרבת לבית החולים .
הגיע שבוע 36+4 יום שישי 30.11.18 וביום הזה התעסקתי בדברים אחרים ששכחתי לבדוק אם הרגשתי את התינוק .. בשעה 18:00 נוסעים לחברים בנתניה לארוחת שישי ( אין מצב שאנחנו לא עושים שישי בבית אבל החלטנו לגוון )
בדרך אני חושבת אם לשתף את בעלי שלא זכור לי אם הרגשתי את התינוק כי אני כבר יודעת שהוא חרדתי ויתחיל לעשות סיפור ואני בטוחה שהכל בסדר וסתם לא שמתי לב
בכל זאת בחרתי לשתף והוא מצידו אמר שזה חוסר אחיות שנזכרתי רק עכשיו לשים לב ושנגיע לבית של החברים שאני אוכל משהו מתוק ..
הגענו , אכלתי חבילת שוקולד ושום דבר .. הלכתי נשכבתי על הצד - כלום . והלב שלי מתחיל לדפוק ואני כבר לא יודעת אם זה הלב שלי או התינוק .. כל הערב אנחנו מסתמסים בנינו כדי שהחברים לא ישימו לב עד שבעלי אמר ״ קומי עכשיו נוסעים לבית חולים ״
עכשיו אנחנו בנתניה - הבית חולים שאני אמורה ללדת בו זה בכלל מאיר ( 5 דק מהביל שלי )
אבל אנחנו לא רוצים לבזבז זמן אז אנחנו נוסעים ללניאדו שזה חמש דק מהבית של החברים.
נכנסים שואלת אותי הפקידה למה באתי אמרתי לה ״ אני לא זוכרת אם הרגשתי אותו ״ ישר מחברים אותי למוניטור ובעלי על קוצים לא מפסיק ללכת לחזור ללכת לחזור והופ שומעים דופק , אמרתי לו הינה רואה הכל בסדר אין מה להלחץ , אפשר ללכת ?
האחות אומרת ״ חמודה יש עוד כמה בדיקות שנעשה ואז תוכלי להשתחרר ״ טוב. האחות חוזרת ואומרת לי ״ תראי הוא קצת ישנוני אני אביא לך פטל ונראה ״
שותה פטל , שום דבר ממשיך להיות ישנוני
מביאים לי עוד פטל - שום שינוי
״ טוב חמודה אנחנו נחבר לך אינפוזיה עם סוכרים ״ פה כבר נלחצתי אמרתי לבעלי לך תתקשר לאמא שלך .
מי שלא יודעת לניאדו זה בית חולים פרטי דתי , בעלי רצה לכבד אז ירד למטה להתקשר לאמא שלו .
לא עוברת דקה - נכנסת הרופא הראשית ״ חמודה זה לא נראה טוב אנחנו צריכים להוציא את התינוק הזה עכשיו . את נכנסת לניתוח קיסרי ״
אני ישר עוד לא עיכלתי , מה קיסרי ? מה הקשר ? אני בכלל לא אמורה ללדת פה
״ חמודה אין זמן אם את רוצה להחזיק תינוק את צריכה עכשיו להכנס לניתוח טוב מאוד שבאת ולא חיכית ״
ואני ״ אבל רגע איפה בעלי ??? שמישהו יביא לי טלפון שאף אחד לא יגע בי ״
לא עוברת שניה מגיע צוות שלם , אחד מוריד לי בגדים , אחד תכשיטים עוד אחד מלביש אולי בחלוק עוד אחד מחתים אותי על כל מני טפסים
ואני רק צורחת שמישהו יביא לי טלפון להתקשר לבעלי ..
לא עוברת דקה בעלי עולה ואני בהיסטריה אומרת לו שמכניסים אותי לניתוח קיסרי חירום ..
לא נתנו לו להכנס איתי והוא כמו שבר כלי נשאר בחוץ ואני בפנים רועדת כל הניתוח ומקשיבה להם שהם אומרים שרופא ילדים יבוא לחדר .. עברו 45 דק -התינוק בחוץ ואני לא שומעת אותו בוכה וגם לא מראים לי אותו והם מרגיעים אותי שהכל בסדר
פתאום שמעתי ציוץ קטן של בכי שקט ופה כבר התפרקתי .. לקחו את התינוק לפגיה ואותי לחדר התאוששות ..
אקצר ואגיד שהתינוק נולד במשקל תקין אבל במצוקה ולא ידעו להגיד מה גרם להאטה בתנועות , הכל היה תקין - השיליה , המים ואפילו
חבל הטבור ..
אחרי 13 יום התינוק שלי שוחרר מבית החולים וברוך ה׳ הכל בסדר.
אז חברים אל תתכננו כלום !
פדיון-לא היה
בחדר לידה -לא הוא ולא אמא שלי היו איתי
פחד מצירים - לא יצא לי לחוות
ילדתי בבית חולים שלא חשבתי בכלל שאלד שם ,חצי שעה נסיעה מהבית שלי ..שמאיר זה 5 דק מהבית שלי .
אבל הכי חשוב - תקשיבו לתינוק שלכם ואם יש ספק אין ספק - תלכו ישר לבדוק !
לידה קלה לכולן ובידיים מלאות אמן
