הריון ראשון, בטן הריונית לתפארת, עובר שמתהפך לו כל הזמן, תזוזות אין סוף, מועד 24 בפברואר. ומחכים... שנינו, בת יחידה למשפחה שמונה שלושה ילדים ובן יחיד למשפחה שמונה חמש בנות... מחכים ליורש הקטן שישתלט על שתי המשפחות.
20 לפברואר, חצות, כאבים עזים, כאב שמתגבר ולאט לאט נעשה בלתי נסבל...
נוסעים למיון,
רמב"ם בחירה שנאלצנו לקחת ברגע האחרון למרות שכל התכנונים היו אחרת, בחרנו כי זה מה שהיה קרוב לעבודה של בן הזוג.
אחות קיבלה אותנו, אישרה, צירים!
להלך קצת היא הצעיה ואנחנו כזוג שמצפה להורות צייתנו לדבריה בלי היסוס...
דימום קל, אומרים הכל תקין... אבל את הכאב אי אפשר עוד לשאת... כואב בנשמה, כולי רועדת ובוכה...
מקבלים אותנו סוף סוף לחדר
לידה, מנסה להתאפק ולא לבקש אפידרול... לבסוף נכנעת, הכאב חזק ממני...
שעה עוברת, כמו נצח, מקבלת זירוז לידה... והנה, פתיחה מלאה... מנסים ליילד, נכשלים... עוזבים אותנו לבד בחדר שומם, ריק מכל, השעות עוברות ואני כבר לא מרגישה כלום, רק בוהה בקירות וסופרת דקות על גבי דקות... שוב מנסים וכישלון, נעזבים עם הציפייה הכואבת והדאגות.
ופתאום כולם סביבי, זורקים לאוויר "ניתוח חירום", דפיקות לב העובר מאיטות... ואני מתכווצת מפחד, חותמת על מסמך שמסרו לי, לא יודעת מה כתוב שם, רק הבנתי שכך אציל את בני. חותמת, עכוז... מישהו אמר עכוז, מישהו אמר רואים אוזן... דפיקות לב, ערפל....
חדר
ניתוח, אני צובטת את עצמי בבטן ובוכה ורועדת לבד שם, אומרת להם אני מרגישה אל תחתכו אותי, ואז... צולבים אותי וקושרים את ידיי... ואני מנסה להרים יד רציתי לבקש שישימו את הקטן עליי כשהוא יצא ו... זהו... אני לא מרגישה כלום... הרדימו אותי, שיהיה להם שקט ממני, אבל למה? לא אמרו לי
הרדמה, לא ידעתי... אני כמהה למבט הראשון וגזלו אותו ממני...
חדר התאוששות... אני אומרת לבן זוגי יש דם, משהו לא בסדר, ואז... אני מאבדת הכרה...
מתעוררת, הרופא לוחץ על הבטן, כולם במצב כוננות גבוה, כאב לי נורא... התפרים, הסיכות מכאיבות בבטן, "די אתה הורג אותי" צעקתי וניסיתי במה שנשאר לי מכוחות להרחיק את ידיו ממני, העיקר שהכאב יעצור, די הורגים אותי, ושוב מורדת....
דיממתי במשך שש שעות, 21 מנות דם וניתוח חוזר...
"הרחם שלך היה סמרטוט, ניסינו לעצור את הדימום ולא הצלחנו, עשינו ניתוח "ניסיון" קשרנו את כלי הדם שמזרימים דם לרחם, ואז הצלחנו לעצור את הדימום" התגאה הרופא שלי "אבל תדעי לך, במצב אחר לא היית יוצאת משם, או שהיית מתה או שכורתים רחם" הגיבור "מציל החיים" מכריז.
ובן זוגי תוהה אז איך הרחם מקבל דם!! הרופא מתהדר בשיא הביטחון שיש כלי דם קטנים ש"אמורים" לספק דם לרחם... אמורים!!
אשפוז של שבוע, שיתוק כיבה, כבד מוגדל, כאבי תופת בבטן, בגב ובנשמה.
יום שמיני משתחררת עם הרך הנולד, עם האור של חיי, מניקה באהבה למרות כל הכאב...
יום ראשון בבית, שורדת... יום שני מנסה ולוקחת כדורים בעצת הרופא, יום שלישי קורסת... החום משחק... עולה ויורד בצורה חדה.
הכאבים משתקים אותי, הגוף רועד מכף רגל עד ראש, צמרמורת.
מקבלים אותי שוב למיון, בדיקות דם,
CT וקובעים: כריתת רחם!
בת עשרים ואחת, ילד ראשון, כריתת רחם.
ואז כל המיון רועד מהצעקות שלי, הזיהום החל להתפשט בגוף ופגע בעצב הרגל, אני צועקת, צווחת את הנשמה, כולם מסביב בוהים בי, בוכים, מתקשים לקבל החלטה, ואז הרופא פסק, זה לא קבלת החלטה כל דקה קריטית, את במצב ספסיס "אלח-דם".
חותמים, שנינו...
בדרך לחדר ניתוח, לא מרגישה כלום, כנוצה אני, ללא כאבים, ללא מחשבות וללא כלום, רוח רפאים.
יום שישי, חדר ניתוח, אמרתי שלום לסבא שעמד מעל הראש (הרוח שלו) ראיתי אותו מאוד ברור ואני זוכרת טוב טוב, ולא הזיות, סבא נפטר שנים רבות לפני, אבל הוא היה שם בחדר ניתוח.
יום ראשון, טיפול נמרץ, מתעוררת, מבקשת את בן הזוג, ומתעקשת ששבת היום, עד שמראים לי יומן ומבינה שנמחק לי יום מחיי... גם את הרחם וגם את השבת לקחו לי...
תרופות נגד כאבים, צרחות שממלאות את המחלקה. דימום שוב... רופא שמתעלם ממני לגמרי דוחף לי איזה טמפון באורך לא ייתואר ואני צועקת והוא כועס ומבקש שאשתוק ומתעלם לגמרי ממני, ואני בוכה את הנשמה, כולי רועדת, כאובה ולו לא אכפת... שבועיים עברו...
משתחררת... בבית, שלוש לפנות בוקר, דימום חזק...
נוסעים, אני כולי רובצת בדם, בן זוגי דואג שלא אאבד הכרה...
מיון, מיטה לבנה שהפכה בין רגע לאדומה... ניתוח... שוב... אשפוז ואינספור בדיקות, מנסים להוכיח שמשהו אצלי בגוף לא תקין שגורם לכל זה... כל הבידקות תקינות... אני תקינה... אך ללא רחם...
21 למרץ, יום האם... לבד בלי הרך הנולד... כואבת הנשמה, מה יתנו עכשיו תרופות?
ששה
ניתוחים, חודש וחצי אשפוז, כאבי תופת... משתחררת, עם יד על הלב, עם
צלקת מכובדת, עם סימנים בכל הגוף מהמחטים, סימנים שעד היום לא יורדים...
שבע שנים אחרי... עדיין הפחד, עדיין הכאבים וחוסר האימון בכל מה שנקרא "רפואה".
