פורום רשלנות רפואית

סיפור הלידה שלנו...
קצת רקע.. הקטנטונת נולדה בתחילת שבוע 38 (היו צירים סדירים מוקדמים משבוע 33 בערך). ההריון נחשב להריון בסיכון גבוה בשל סוכרת הריון (מאוזנת בתזונה). ההריון מטיפולי פוריות (IVF).

אקדים ואציין שבשל הסוכרת התלבטנו אם בכלל ללדת בבילינסון, אשר ידועים כיחסית מחמירים עם סוכרת הריון ובכלל. אך חייבת לציין ששמחה לראות שהמדיניות שלהם בנושא אכן התרכחה מאוד והרגשתי שמאוד תמכו באפס הפרדה ובהנקה וכו. במקרה שלנו היה רק חצי הפרדה (הבייבי הייתה עם בעלי מייד אחרי הלידה, ללא הפרדה ממנו) בשל סיבוך שהיה אצלי אחרי הלידה. אך ב"ה הצטרפתי אליהם מהר מאוד. ובאמת שמרגישה שזו אופציה מעולה כיום אפילו לבעלות סוכרת הריון שחשוב להן אפס הפרדה. מחלקה ד היא מעולה עם צוות מדהים, האחיות הן גם יועצות הנקה ובגדול נהננו מהשהות שם, וממליצים.

כעת בהרחבה (מאוד בהרחבה..)- הגענו למיון יולדות אחרי 3 ימים עם דימום קל (נבדק קודם ונאמר לנו שתקין, אך אני חששתי) וצירים כואבים. שם ראו פתיחה 3 (היה פתיחה 2 בימים שלפני) וכן שסביב הצירים יש האטת דופק. בשל העניין האחרון העבירו אותנו מיידית לחדר לידה, ללא בדיקת רופא, כי חששו מצורך בלידת חירום.
דרשו מוניטור קבוע בשעות הראשונות ולא הרשו להתקלח, עד שראו במשך מעל חצי שעה שאין האטות. הציעו מספר פעמים זירוזים, אך לחלוטין תמכו בבקשה שלי לנסות ללא. לבסוף השתכנעתי לעשות בקיעה של המים, אך ברגע שאמרנו לצוות שמוכנים, המים ירדו מעצמם.. אחרי הלידה השהו את חיתוך חבל הטבור (בעלי חתך) ושמו את הקטנה עלי. ברגע שהזכירו את עניין השלייה, באותו רגע היא יצאה החוצה בעצמה ללא קושי. אבל... כמעט מייד אחריה- מפל של דם.. יצאה כמות מטורפת. תוך שניות מלא אנשי צוות בחדר, החתמה, כניסה לחדר ניתוח, הרדמה מלאה, ריווזיה.
בזמן שהייתי בחדר ניתוח והתאוששות בעלי היה עם הבייבי 100% מהזמן, אפס הפרדה, במחלקה ד'. כשלוש שעות אכ הצטרפתי גם אני, והאכלתי את הקטנה לראשונה (הנקה).

קצת לפני מועד השיחרור לקטנה היה ערכי בילירובין גבוהים (צהבת ילודים) הרשו לנו להישאר עוד יומים במחלקה ד' מרגע שהיה עבורי מכתב שיחרור, עד שאילצו אותי להשתחרר ואותה השאירו (נשארתי לצידה בבית חולים כל התקופה שנשארה מאושפזת, אך מבלי שיהיה לי מיטה וכו).

חייבת לציין שביום ששוחררתי, קיווינו מאוד שהיא תשוחרר איתי כמובן, הרופאה שהייתה בסבב בוקר אמרה שתשחרר אותה רק אם הבילירובין יהיה פחות מ 16. התוצאה חזרה 16.2 והכעיס אותנו "שמתקטננת" איתנו על 0.2, ובכלל מחיפוש באינטרנט הסף אישפוז המומלץ בארץ עבור הגיל שלה היה 17 ולא 16. בסוף הוחלט לעקב בכמה שעות את ההחלטה אם משחררים ולעשות בדיקה נוספת. בבדיקה הנוספת כבר הייתה עלייה וגם אנחנו הבנו שהצדק עם הרופאה ושהיא לא החמירה סתם. מאחר וכבר לא היה לי חדר, ולא רציתי שהקטנה תהיה בתינוקיה בלעדי, הייתי איתה רוב הזמן בחדר המתנה/חדר הנקה של התינוקייה.

באחת ההנקות לפתע מגיעה אחות התינוקיה ומודיעה לי "חיפשתי אתכן, חייבים עכשיו עכשיו להיכנס לטיפול פוטו", ביקשתי ממנה לסיים להניק אך נענתי שאין זמן וצריך דחוף דחוף להכניס לפוטו שלא יהיה נזק לקטנה. לקחה את הקטנה מהידיים שלי, והגענו לתינוקיה. באינקטבטור פוטו השני, כבר הייתה תינוקת אחרת, שהשתוללה וצרחה.. וכל החוויה הזו הייתה לי קשה מאוד. קטנטונת שישנה מאז שנולדה רק בידיים שלנו וקיבלה המון חום ואהבה פתאום נכנסת לאינקובטור לגמרי לבד, ואפילו לפני שסיימה לאכול. את רוב הזמן שהקטנה הייתה בפוטו, פרט למעט זמן שהוצאה כדי שאאכיל אותה, ביליתי בחדר הנקה עם משאבת הסימפוני כדי שתקבל כמה שיותר חלב אם (בהתחלה יצאו כמויות קטנות יחסית, אז פשוט שאבתי ושאבתי ושאבתי.. כדי שהגוף ייצר עוד). הנקה לא הייתה רלוונטית כי דרשו שההפסקות אוכל יהיו קצרות (כי הערך ממש קפץ וחששו מהחמרה) והנקה לוקח יותר זמן. תודה לאל הטיפול פוטו עבד יחסית מהר ואחרי 12 שעות כבר נתנו לי להניק אותה שוב. כעבור פחות מיומים כבר חזרנו ב"ה הביתה.