שהטכנאית בבדיקת הדופק הראשונה אמרה שהיא רואה דופק ושהכל בסדר, לא היו מאושרים מאיתנו, אני ובעלי היינו בעננים, שום דבר לא הכין אותנו לרגע שהיא אמרה ״רגע,רגע, יש פה עוד דופק והכל בסדר״.
הרגשנו שזכינו במתנה הכי גדולה שיש, תאומים!!!
הימים עברו, סיימתי את הטרימסטר הראשון בקושי רב שכלל בחילות נוראיות, הקאות מרובות, חולשות ותחושה קשה מאוד.
לשמחתי הרבה, הטרימסטר הראשון הסתיים והתחלתי להרגיש טוב, התחלתי לצאת מהבית, לתפקד ולשחק עם יהלי, היינו מאושרים, סקירה ועוד סקירה בדיקה ועוד בדיקה והכל תקין.
בשבוע 23+5, הגענו לבדיקה שגרתית, הטכנאית בודקת והיה שקט בחדר, אני בחיים לא אשכח את הרגע שהיא ביקשה לקרוא לרופא.
הרופא נכנס, מסתכל ונהיה לבן...
אני שואלת אותו מה קרה, הוא מגמגם ואומר שצוואר הרחם התקצר בחצי ושיכול להיות שאני בלידה!!!
עדיין לא שבוע 24, הרגשנו שעולמנו חרב. הוא שלח אותנו לחדר מיון דחוף! טסנו לבית החולים אסותא אשדוד (אחת ההחלטות היותר טובות שלנו).
לאחר בדיקה, נאמר לי שבישראל גיל החיות לעוברים הוא מעשרים וארבע שבועות ולכן אני יכולה להפיל את ההריון (אני עדיין זוכרת את הרופאה אומרת לי את זה וכולי מצטמררת).
כמובן שלא הסכמנו והחלטנו שנלחם בכל הכח, גם אם זה אומר לשכב בלי לזוז בבית החולים. ואז כמובן שאושפזתי להשגחה מחלקת אם ועובר מחוברת למכשיר
מוניטור עוברי.
באותו הלילה חוויתי כאב נפשי, פחד אלוהים!
זה היה הלילה הכי גרוע בחיים שלי, הרופאים דיברו איתנו על המון סיכונים ולא היו אופטימיים, בנוסף אמא שלי הייתה בחו״ל ובעלי היה חייב לנסוע הביתה לישון עם יהלי ואני נשארתי לבד עם המחשבות והחששות הקשות, זה פחד לא רגיל, הרגשתי אותו בכל נשימה, יש פחד לקום לעשות אפילו פיפי, פחד תמידי, מירידת מים, מצירים, זה היה פחד שאף פעם לא חוויתי לפניי, כזה שמשתק ומכניס אותך לפרופורציות של מה חשוב בחיים ורק התפללתי שהדקות יעברו, שהצוואר לא יפתח יותר, שהעוברים יגדלו ושהזמן יעבור!
איזה פחד הרגשתי בגוף, פחדתי לזוז, נאמר לי שהצוואר יכול להפתח כל רגע...
אמרתי 10 פעמים תודה על כל יום שעבר, שמחתי שהתאומים גודלים ומתחזקים...
וכך עברו הימים והגעתי לשבוע 28, בבדיקת צוואר נוספת, הצוואר התקצר בעוד חמישים אחוז והפחד היה גדול מאוד, העוברים לא היו גדולים מספיק וחזקים על מנת לשרוד בחוץ, בשביל להקטין את הסיכוי של
לידה מוקדמת, התניידתי על כיסא גלגלים, עמדתי רק במקלחת.
כך עברו להם שלושה חודשים, שבהם עברו לידיי עשרות של
נשים שבאו ללדת, היו יום, גג יומיים, ילדו והלכו הביתה, המון דמעות, פחדים, חששות, פחד אמיתי שהילדים יצאו בשבוע מאוד מוקדם (יש לזה המון השלכות)...
ואז, בשבוע 36+1, ב - 18.07.18, (מי היה מאמין שהגענו לשבוע הזה!!!) המלאך של, ד״ר אורטל נאמן, ניתחה אותי
ניתוח קיסרי וכך נולדה נאיה 2.070 וטוהר אחריי שתי דקות 2.570.
היה לי הרבה מזל, אמא חזרה מחו״ל במיוחד יום אחריי וישנה איתי בבית החולים כמעט כל יום, היא הייתה הכוח שלי.
בעלי היה אבאמא בכל התקופה הזו, הביא את יהלי שלי על בסיס יומיומי לבית החולים, היה המשענת שלי.
הצוות באסותא אשדוד היה צוות מושלם, מקצועי, מכיל, אכפתי והיה לי המון מזל שכך הוא היה.
מנהלת מחלקת אם ועובר ד״ר אורטל נאמן, שהייתה מקצועית, סובלנית, אכפתית מאוד וממש הרגשתי שהיא המלאך השומר שלי, צוות הרופאות המושלם, האחיות, המזכירות, כוח עזר וכל מי ששכחתי.
זה היה הנס שלי - תאמינו בניסים, הם קיימים. מאחלת לכל מי שקוראת לידה קלה ובלי סיבוכים.
חג חנוכה שמח
