פורום רשלנות רפואית

מי שמכיר אותי, יודע שאני מאוד חרדה לפרטיותי. עם זאת, בעקבות הנס הגדול שקרה לנו בהריון של שי-לי, הבטחתי לחשוף את הסיפור שלנו ולומר תודה ענקית לבורא עולם - הוא ישנו וקיים :
בשבוע ה-24 להריוני, ניגשנו לבדיקת סקירת מערכות שנייה, אומנם מסובסדת אבל אצל רופא בכיר במחלקת יולדות. נשכבתי על המיטה ותוך 2 דקות הוא כבר אבחן שישנה בעייה רצינית עם הכליות של הילדה, טען שהן אקוגניות (לבנות) ומוגדלות מאוד. מעבר לכך לא הצליח לראות טוב את שאר האיברים, ביקש שאצא לאכול משהו ושנמתין בחוץ להמשך הבדיקה והוא בינתיים גם יחשב את החריגה בגודל של הכליות.

נורא נלחצתי ובעלי הרגיע אותי ואמר שהכל בסדר.

המתנו בחוץ כשעה, בזמן שהרופא קיבל גם מטופלת אחרת (ואפילו ביקש ממנה להתנצל בפנינו וחשף שיש לה בעיה כלשהיא בהריונה - WTF?!) ההמתנה היתה לי קשה, אך לא ציפיתי למה שעתיד לקרות בעוד מספר דקות.

נכנסנו להמשך הבדיקה, הרופא אמר שבדק את החריגה ושהיא מעידה על בעיה חד משמעית ושככל הנראה נזדקק לייעוץ גנטי. המשכנו את הבדיקה, הפעם הרופא מבשר בשורות איוב, ״יש לה חור בלב בגודל 3 מ״מ + קורפוס קלוסום (החלק שמחבר בין אונות המוח) לא שלם. עם שלושת הממצאים האלו ממליץ דחוף על ייעוץ גנטי ומי שפיר ותהיו מוכנים כבר לעשות הפסקת הריון״.

באותו הרגע חשתי שעולמי קרס עליי, הפסקתי להקשיב והדמעות חנקו את נשמתי. נכנסנו לאוטו אבודים וגמורים. זוכרת איך צרחתי לשמיים ״למה אתה עושה לי את זה?! למה?!״. בעלי אמר לי שמשהו לא מסתדר לו ושהוא לא מאמין לכל מה שאמר, אבל אני כבר קיבלתי את רוע הגזירה. הרי הוא רופא ועוד בכיר, מה הסיכויים שיטעה כך?! לא הצלחתי להירגע, אך באופן די מפתיע (או שלא כל כך) דווקא ביקשתי מבעלי ללכת לאכול שווארמה. ישבתי שם, אוכלת ובוכה..אנשים בוהים בי ומנסים לנחש מה קרה..הלב שלי נשבר ואין שום נחמה בעולם.

עבר עלינו לילה גיהנום ולא הצלחנו לעצום עין. בבוקר בעלי הציע שניגש לרופא נוסף, בהתחלה לא רציתי כי פחדתי שיאשר את מה שאמר הקודם, אבל אלי שלי הצליח לשכנע אותי וישר ידעתי למי לפנות, פרופסור ברונשטיין הידוע.
התקשרנו למרפאה שלו ורצו לקבוע לנו תור לעוד כשבועיים, התחננו והסברנו את הדחיפות, סיפרנו על הממצאים והרופא חשב שבחלקם התבלבלנו אבל כשהבין את גודל הבעיה, הסכים לקבל אותנו תוך יומיים בלבד.

ביומיים האלו, הרגשתי זוועה. בנוסף לכל התחושות הקשות של אבל ואובדן, הייתי צריכה להתמודד גם עם העוברית שלי, שלא הפסיקה לבעוט, כאילו מנסה לומר לי ״אימא, אני בסדר, אל תדאגי״.

הגענו לבדיקה והרופא הסביר שלא מתייחס לממצאים אלא עושה סקירה מלאה ונדבר על הכל בסיומה. החזקנו ידיים, קיווינו לטוב..
הוא החל לעבור על האיברים. אמר שהכליות באמת אקוגניות וגדולות ואז עשה אקו לב והראה לה שאין שום חור בלב.

עבר למוח ואמר שאין שום בעיה בקורפוס קלוסום שלה. להיפך הוא מושלם. שאר הסקירה היתה תקינה לחלוטין ובסיומה אמר לנו שהממצא של הכליות אכן עלול להיות מאוד בעייתי ופירט שלל אפשרויות נוראיות, מאידך ציין שכבר ראה בעברו ילדים עם ממצא דומה שנולדו בריאים לחלוטין. גם הוא המליץ על בדיקת מי שפיר ושלח אותנו לנפרולוגית ילדים, מומחית למחלות כליה.
נשמנו לרווחה, התקווה מילאה אותנו מחדש.

כדי לקצר עניינים, אספר שגם במסגרת ייעוץ הגנטי וגם אצל הנפרולוגית לא עודדו אותנו במיוחד וטענו שהסיכויים שהכל תקין נמוכים מאוד. רופא הנשים שלי אפילו הגדיל ואמר ״ומה אם יש לה תסמונת דאון״?

בשבוע 32 עוד ביצעתי mri עוברי שגם הוא ניבא שחורות.

הדבר הכי גדול ומלא עוצמות בסיפור שלנו למעשה קרה דווקא כשבוע לאחר הבדיקה אצל הפרופסור, בבדיקת העמסת הסוכר. בעודי יושבת לבדי במטבחון האחורי של צוות המרפאה בקופה, שומעת לפתע קול של ילד קטן שרץ. לא עוברת דקה ולחדר נכנסת ילדה קטנה יפה ומתוקה, עושה סקירה בחדר, לא מביטה עליי אפילו. הילדה מתיישבת בשולחן מולי, שוב מציינת בלי שום קשר עין, פותחת את ידה הקטנה ובה ספר תהילים קטן. הילדה דיפדפה בספר, כשלפתע נכנסת אימה, מחייכת אליי, לא אומרת מילה ושתיהן עוזבות את החדר. הייתי בהלם, לרגע חשבתי שהזיתי בגלל הסוכר, אבל הכל אמת לאמיתה. קיבלתי מסר מלמעלה, ואימצתי אותו. בכל יום עד הלידה קראתי בתהילים והתחננתי על בתי.

כל שאר ההריון הייתי במעקב על כמות מי השפיר שתקינותם העידה על פעילות תקינה של הכליות ובסופו של דבר, התינוקת המהממת שלנו נולדה בשבוע 41+3! לאחר השראת לידה.

מרוב שהיה לה טוב בפנים, לא רצתה לצאת. כל הבדיקות שנעשו לה בביה״ח לאחר הלידה יצאו תקינות לחלוטין.

אז יש ניסים בעולם, יש אלוהים, יש לי ילדה מ-ו-ש-ל-מ-ת. תודה לך הקדוש ברוך הוא!!

ומסקנה מתבקשת, תמיד טוב לשמוע חוות דעת שנייה וגם שלישית אם יש צורך.