אז ככה, אתחיל מההריון. התחתנתי עם אהוב שלי באוגוסט שעבר. שנינו מאוד רצינו ילד! ואחרי תקופת הנידה הראשונה, שמאוד היה קשה לעמוד בה, ומקווה מאוד מרגש (ככה יצא שיחד איתי באותו זמן באה למקווה כלה, אז היה מאוד שמח, שירים ריקודים, כמו לפני החתונה שלי ממש!), נכנסתי להריון. בעל טרי נסע לאומן כמו שהוא רגיל והביא משם קמיעה להריון ולידה (הרגיש את ההריון שלי עוד לפני שעשינו בדיקה!!). זאת הייתה הפתעה כל כך יפה מה'.
ההריון עבר תקין ונורא משעמם ב"ה. בהתחלה בחילות, באמצע כיף, בסוף כבד וברקסטונים. שום דבר חריג חוץ מזה שבשבוע 36 היה חשש למיעוט מים בסוף הכל היה בסדר.
גילינו את מין העובר בסקירה ושנינו שמחנו שזאת בת! שאלתי מיליון פעם את הרופאה האם היא בטוחה שזאת בת...מרוב אושר!
6.07 בלילה התחלתי להרגיש לא טוב. גם לפני כבר לא יכלתי למצוא לי תנוחה לשינה אבל פה זה היה כבר משהו אחר. התעוררתי ב9, קמתי ב10 בבוקר. התחלתי להרגיש שאלה הצירים! מהר הורדתי את האפליקציה והתחלתי בספירה. כל 5 דקות ציר (לא כל כך כואב), למשך 30 שניות! אני מבינה שזה זה ומתחילה לארגן דברים ולמשוך זמן... אכלתי, התקלחתי, שתיתי תה, נחתי. הגענו למיון ב13.
מוניטור תקין, אולטרסאונד גם, נשארת רק רופאה. אני מסתובבת עם בעלי וסבתא שלי, עוצרת ונשענת על הקירות בזמן הצירים המתגברים. וככה עד השעה 19!! אמרתי הכל לטובה רק שלא ישלחו אותי הביתה! הרופאה בודקת, פתיחה 2 (מה?!), מחוק 80 אחוז. "יכול להיות שאת לא בלידה. את עדיין בשלב הלטנטי. את רוצה שאני אעשה לך סטריפינג? ואז תתקדמי יותר מהר?". אני מסרבת, בעלי תומך בהחלטה שלי. אז היא אומרת יש לך שתי אפשרויות : או שאת הולכת הביתה או שאנחנו מעבירים אותך למחלקת אם ועובר. בחרתי להישאר וזה היה נכון. הצירים התגברו עם בזמן.
בשעה 21 באה הרופאה לבדוק - הפתיחה עדיין 2 ! אני לא מאמינה שכל הכאב שאני סובלת ונושמת ומשחררת, הכל סתם, זה לא מתקדם!! אני עדיין מסרבת לזירוז כי מאמינה שהגוף שלי יידע מה לעשות, כנראה שצריך יותר זמן, וכל עוד העוברית מרגישה בסדר, אני לא רוצה שום זירוז!
שעה 22. בעלי לצידי מנסה להרגיע אותי אני בוכה מכאבים כבר מאבדת שליטה על הכאב לא מצליחה לשחרר אותו לא בהרפיה, לא בכל מני משפטים מחזקים, לא בדמיון , כלום, פשוט בוכה. מקלחת חמה קצת הקלה עליי אבל הכאב שוב התגבר וכבר לא יכלתי לעמוד!
צעקתי תעבירו אותי לחדר
לידה !!! דחוףףף!!!
באה רופאה אומרת הפתיחה 3. מעבירים אותי לחדר לידה על כיסא גלגלים, אחריי באה בעלי עם התיקים.
בחדר לידה מחברים אותי למכשיר מוניטור עוברי (קיללתי אותו מלא בגלל שזה היה כל כך קשה לשכב כל הזמן! ), 40 דקות אני סובלת ומבקשת
אפידורל. אומרים לי שהדופק של העוברית קופץ והם לא יכולים לתת לי! מה?? פה נשברתי ממש, נכנסתי להיסטריה, בכיתי בלי הפסקה, צרחתי את נשמתי!!
הייתי כבר נורא מותשת ופה בעלי היקר נכנס לתמונה, ואומר לרפואה לצאת לשנייה חחח.
עוד חמש דקות בא המרדים (כמו מלאך ה' כדי להציל אותיייי ). מפה והלאה זה התקדם מאוד חלק ומהר. ואני בינתיים קצת נחתי מהאטרף הזה ...
עוד כמה שעות פתיחה 7. עוד קצת -10!
מחכים שהתינוקת תרד בתעלה.
+3!
לחיצות!
בעלי מתפלל לידי ואני לוחצת בכל הכוח, והפוך ממה שאומרת לי המיילדת (לא סנטר לחזה אלא הכל לפני מה שהרגשתי). היא אומרת חייב לחתוך אנחנו ביחד עם בעלי מבקשים לחכות עם זה ולנסות בלי חתך. אני ממש מדמיינת בראש לחיצות חזקות אבל עדינות כדי לשמור על עצמי מקרע. ב"ה מיילדת סבלנית, פלוס שמן שקדים, פלוס הרבה תפילות פלוס הכי חשוב הנוכחות של בעלי... בשעה 8:59 נולדה הנסיכה שלנו, בריאה ושלימה, ואני עם קרע אחד קטן פנימי שבכלל לא הרגשתי אחרי הלידה.
קראנו לבת שלנו אודליה כי אנחנו מודים לה' על הזכות הגדולה להיות הורים כל כך מהר בלי סיבוכים.
