ערב טוב לכם! ראיתי את הפרסום בפייסבוק ואני רוצה לשתף
בהריון שלי בגילי הצעיר ובלידה שעברתי.
בחודש יולי האחרון התחלתי להרגיש פתאום גלי חום נוראים בגוף וכאבי בטן חזקים יותר מהרגיל לפני מחזור. אמרתי לבן זוג שלי שאני חושבת שאני בהריון ומיד הלכנו לקנות בדיקה.
הגענו לבית ועשיתי את הבדיקה ועל הבדיקה היה כתוב להמתין כשתי דקות אם אני זוכרת נכון אבל לא עברה חצי דקה והופיעו שני פסים. יצאתי מהשירותים והבן זוג שלי ואני היינו פשוט המומים ולא ידענו מה לעשות הרי בסך הכל הוא בן 20 ואני רק בת 17 עכשיו צריכה להתחיל כיתה יב לסיים שנה אחרונה בתיכון יש מלפניי עוד בגרויות לעשות, צבא..
למרות הכל מבחינת שתינו
הפלה היא לגמרי לא אופציה וידעתי שאני הולכת להלחם על הילד הזה לא משנה מה. לאט לאט התחילו להגיע ביקורות של אנשים "את בעצמך תינוקת את לא חושבת שחבל להרוס לעצמך את החיים? את לא תצליחי לגדל אותו את דופקת לעצמך את העתיד אל תעשי לעצמך את זה תעשי הפלה" ועוד המון זוועות שנאמרו לי.
עכשיו שאני נזכרת במשפטים האלו עוברות בי צמרמורות נוראיות בגוף!
לאט לאט היועצות בבית הספר התחילו להתערב ולקחו לשיחות ואני כמובן לא רציתי לשתף. לא הרגשתי בנוח לספר לאף אחד ולשתף אותו בחיי האישיים והפרטיים ו"לפרוק" כמו שהן קוראות לזה. עזבתי את הלימודים וישבתי לנוח בבית.
עברנו יעוץ גנטי ואת כל הבדיקות בהצלחה וכל ההריון היה תקין ופתאום התחילו לי עליות בלחצי דם והופעת חלבון בשתן. מיד הרופאה שלי הפנתה אותי למרפאת סיכון גבוה שלשם הייתי הולכת פעם בשבועיים ושם המתנה נוראית של מינימום 3 שעות בשביל
מוניטור והערכת משקל ולבסוף לראות רופא שרק יגיד לי לחזור בעוד שבועיים.
אני שאלתי את עצמי הם רציניים שהם מתייחסים ככה לנשים שכביכול נמצאות בהריון בסיכון גבוה? מזעזע. ההריון התחיל להתקדם והתחלתי להרגיש לא טוב. בחילות סחרחורות שלשולים לחצי דם בשמיים כאבים נוראיםם בבטן תחתונה ועליונה והגיע מצב שאישפזו אותי שלוש פעמים בחודש אחד וכמובן שהבן זוג שלי נלחם ונשאר איתי בבית חולים
ברזילי וישן כל לילה על הכיסא הקטן שיש בחדר באשפוז ולא רצה ללכת הביתה ולהשאיר אותי לבד למרות שהתעקשתי!
אחרי ששללו לי
רעלת הריון כי מבחינת הרופא במרפאה
לחץ דם של 146 על 90 זה לא מספיק גבוה בשבילו (שהרגיל שלי זה 120 על 80) אמר לי לחזור רק שהוא עולה ל150 על 100 נסעתי הביתה ואחרי יומיים שלושה שוב הרגשתי לא טוב ונסענו שוב למיון ושם במוניטור היו צירונים קטנים וכמובן שהלחצי דם שוב היו בשמיים ובדקו לי פתיחה ומחיקה היה סנטימטר וחצי ומחוק 50 אחוז אז הרופא שקיבל אותי החליט שאני אמורה לחזור עוד יומיים בשבוע 37 על מנת שיעשו לי זירוז בגלל הלחצי דם.
חזרתי אחרי יומיים ואותו רופא ששיחרר אותי פעם אחרונה לבית אמר שהלחצי דם שלי שוב לא מספיק גבוהים ושאני לא עושה שום זירוז ורצה לאשפז למעקב לחצי דם חתמתי על סירוב אשפוז כי מעקב כזה אני גם יכולה לעשות בבית במיטה שלי ולא במיטה של הבית חולים המגעיל הזה (בריזלי) ודוד שלי המליץ לנו לנסוע לבית חולים
אסף הרופא להתייעץ שם עם רופא.
אז יום למחרת (שישי האחרון) נסעתי בבוקר עם אבא שלי והבן זוג שלי לאסף הרופא שיבדקו את הסיפור ואחרי התלבטות די ארוכה שלהם הוחלט לעשות לי זירוז. בשעה 5 בערב שמו לי בלון אחרי שלוש שעות הבלון נפל הכניסו אותי לחדר
לידה בשעה 1 וחצי בלילה ופקעו לי מים אחרי שעה התחלתי להרגיש כאבים נוראיים בבטן למרות שבמוניטור לא ראו בכלל צירים! והכאב היה פשוט בלתי נסבל התחננתי לקבל
אפידורל והמיילדת אמרה שכדאי לחכות שאגיע לפתיחה של 4 ורק אז לעשות אפידורל.
במשך הלילה המשכתי לסבול מכאבים ובכי שלא יכלתי לנשום כבר מרוב שנורא כאב לי כל הגוף והרגשתי צורך לעשות פיפי והמיילדת לא רצתה לנתק אותי מהמוניטור.
אחרי חצי שעה הרגשתי שאני עומדת להשתין לעצמי במיטה ניתקתי את עצמי מהמוניטור וקמתי לשירותים עשיתי פיפי והתחלתי להרגיש בחילה וסחרחורת נהיה לי קר אמא שלי שנכנסנ איתי ועם הבן זוג שלי לחדר לידה עזרה לי לחזור למיטה וחיברו אותי שוב למוניטור.
רק בשעה 6 בבוקר החליטו לקרוא למרדים שיעשה לי אפידורל אחרי חמש דק נהייתה לי הקלה והצלחתי להרדם אחרי חצי שעה העירו אותי להחלפת משמרת והכאבים חזרו והאפידורל הפסיק להשפיע ביקשתי שיקראו שוב למרדים שיוסיף עוד כמות של חומר וגם לא עזר בכלום והרגשתי כל כאב!
אחרי עשר דקות התחלתי להרגיש לחץ נוראי למטה המיילדת בדקה אותי אמרה פתיחה של ארבע ועזרה לי בשניה להגיע לםתיחה של תשע וחצי היא יצאנ מהחדר לא עברה דקה וצלצלתי לה בפעמון שתגיע מהררר כי הרגשתי שאני חייבת כבר ללחוץ והיא אומרת לי את בפתיחה מלאהה תלחצי חזק.
התחלתי ללחוץ ואחרי חמש דקות הדבר המהמם הזה כבר היה בחוץ. אחרי שמונה וחצי שעות בחדר לידה הקטנציק הזה נולד בשעה 9:03 בבוקר שבת במשקל של 3.034 קילו ליד ראשונה ללא קרעים ללא חתכים וללא תפרים.
אני כל כך שמחה שלא הקשבתי לאף אחד כל ההריון ולא ויתרתי לעצמי ומודה כמובן לבן זוג המהמם שלי שהתרגש נראה לי יותר ממני ולהורים שלי שתמכו בי. אחרי שאנשים כלכך זילזלו בי ואף אחד לא האמין בי אני גאה ונרגשת לצרוח שאני אמא צעירה, בת 17, ומאושרת יותר מכל בן אדם אחר בעולם הזה!
