פורום רשלנות רפואית

אני לא נוהגת להעלות פוסטים אך לאחר שהתחזקתי ממקרים דומים,הבטחתי לעצמי שאשתף את מה שעברתי בכדי לחזק זוגות אחרים שנמצאים בסיטואציה דומה ולא פשוטה.

היום לפני שנה גיליתי את כוחה של האמונה.
גיליתי כמה אומץ וחוזק פנימי יש בי ולא רק בי.

הריון ספונטני, תאומים זהים, שק אחד, שיליה אחת.

שבוע 23 ירידת מים. מאושפזת שבוע בהשגחה ב"תל השומר" וביום הראשון של שבוע 24 החלו צירים.

לאורך כל הזמן גם במהלך הלידה, בצירים כואבים, במצב נפשי קשה כל כך התבקשתי על ידי הרופאים לקבל החלטות הרות גורל.

במהלך האשפוז היתה לי זכות לבקש וועדת הפסקת הריון (לא אופציה מבחינתי) ובמהלך הלידה כשהדופק שלהם נחלש, העמידו בפניי שתי אופציות: אחת, לנתח ניתוח חירום בכדי לנסות להצילם אך יש סיכוי רב שהם יוולדו מתים וגם אני מסתכנת ושניה, לחכות להתפתחות הלידה וגם סיכוי גדול שיוולדו מתים.

לא הייתה לי היכולת לקבל החלטה, הרגשתי מבולבלת וחסרת פוקוס.

אחותי ובעלי היקרים ביקשו מהרופאים את האופציה שפחות תסכן אותי.

הרגשנו שאין תקווה, כבר נפרדנו מהם בבכי וחשבתי לעצמי כשהסיוט יגמר אטוס רחוק מכאן.
שקט, רציתי שקט.

במקביל מחוץ לחדר, אמא שלי מתפללת ומתחננת בבכי לנס וכך גם כל המשפחה וחברים ברחבי הארץ.
ביום הראשון של שבוע 24 התאומים נולדו חיים בלידה רגילה.

"הגדול" נולד במשקל 640 גרם הקטן 550 גרם! טיפול נמרץ.

הלם, בכי, פחד מהלא נודע...

מאושפזת למשך שבועות רבים בשל זיהום בדם בעקבות הלידה והתאומים נלחמים על חייהם.
מתפללים, שרים, מדברים איתם ובעיקר מתחננים לנס.

ה"גדול" שלי נלחם על חייו אחת עשרה ימים ולבסוף תשו כוחותיו. החזקתי אותו ברגעיו האחרונים, נדנדתי אותו, שרתי לו והבטחתי לו שלעולם לא אשכח אותו וביקשתי בקשה, שיחזק את אחיו הקטן שעדיין נלחם על חייו.

לאחר מותו הרגשתי ריקנות ובור גדול נפער לי בלב אך צריך להמשיך להילחם.

ארבעה חודשים בפגייה, ארבעה חודשים של מלחמה יומיומית! אנחנו והקטן נגד כל הסיכויים.

הילל דוד שמו.

הגיבור שלנו, הלוחם, האמיץ, היפה, החכם שנולד 550 גרם והיום בן שנה, גדול ובריא(טפו טפו טפו) כן, נס גלוי קרה לנו.

הרבה דברים למדתי השנה הזו -על עצמי, על המשפחה, על הסובבים אותי, על בני בכורי אורי המתוק והכי הרבה על הילל הנס שלנו, התזכורת הנצחית שאין שום יאוש בעולם כלל גם המקום הכי חשוך הוא מואר.

תודה לכל מי שקרא.

בריאות, אהבה ואושר לכולכם.