תקופה זו מייצגת נקודת מפנה קריטית בתחום, שבה התקדמויות טכנולוגיות בכל הנוגע לאפשרות לביצוע ריצוף גנום מלא, בניתוח פונקציונלי של גנים ובמחקרים על קבוצות גדולות של מטופלים (קוהורטות) הבשילו לכדי תובנות חדשות.
המחקרים מהשנים האחרונות החלו להעביר את ההבנה המדעית משלב של זיהוי מתאם (קורלציה) לשלב של הבנת הסיבתיות.
התגליות האחרונות מבהירות את המנגנונים הגנטיים המדויקים, המסלולים המולקולריים המשותפים, וחלונות הזמן ההתפתחותיים שבהם שיבוש גנטי יחיד יכול להוביל לביטוי הכפול של שתי ההפרעות.
בסקירה שלפניך נפרוט אודות ארבעה עמודי תווך של ראיות מדעיות עדכניות, אשר יחד מציירים תמונה קוהרנטית של הקשר הגנטי בין אוטיזם לאפילפסיה.
-
ריבוי דרכים, יעד אחד: כיצד מאות גנים שונים מובילים לאותו שילוב של אוטיזם ואפילפסיה.
-
מתג אחד, שתי תוצאות: ההוכחה הניסויית לקשר הסיבתי בין אוטיזם לאפילפסיה
-
גן 1 ספקטרום שלם: איך פגיעות שונות באותו הגן יוצרות ספקטרום שלם של הפרעות.
-
הגנטיקה פורצת דרך: כשהמחקר הגנטי מחייב אותנו לסטנדרט רפואי חדש.
ריבוי דרכים, יעד אחד
המדובר על מחקר מרתק שהתפרסם בחודש נובמבר 2024 בכתב העת המכובד The Lancet Child & Adolescent Health.
המחקר החשוב מסכם את ההשפעה המהפכנית של בדיקות גנטיות מתקדמות על הבנתנו את האנצפלופתיות ההתפתחותיות והאפילפטיות DEEs.
DEEs הן קבוצה חמורה של הפרעות שבהן אפילפסיה המופיעה בגיל מוקדם, ולעיתים קרובות עמידה לתרופות, מופיעה יחד עם ליקוי התפתחותי משמעותי, אשר מחמיר בעקבות הפעילות האפילפטית.
החוקרים מדגישים כי הנוף הגנטי של DEEs הוא עצום ומתרחב, וכולל כיום למעלה מ-800 גנים שזוהו!
באופן קריטי, הסקירה ממסגרת את ה-DEEs כמודל אנושי מובהק לחקר הקשר הגנטי בין אפילפסיה לאוטיזם, שכן התחלואה המשותפת במקרים אלה היא הכלל ולא היוצא מן הכלל.
המחקר מפרט כיצד מוטציות בגנים מגוונים אלו מתכנסות למספר מצומצם של מסלולים נוירוביולוגיים בסיסיים.
מסלולים אלה כוללים חוסר ויסות של איתות אינהיביטורי מתווך-GABA, הפעלת יתר של מסלול האיתות mTOR, דלקת עצבית כרונית ותפקוד סינפטי לקוי.
באמצעות בחינת מנגנונים משותפים אלה, הסקירה מספקת מסגרת רבת עוצמה להבנת האופן שבו פגיעה גנטית יחידה יכולה להתבטא כפנוטיפ מורכב, הכולל הן התקפים אפילפטיים והן מאפיינים אוטיסטיים.
חיזוק הקשר הגנטי
תוצאות המחקר המרתק ממסגרות מחדש את התצפית הקלינית של תחלואה משותפת לכדי מושג ביולוגי מאוחד.
במקום לראות ילד כסובל משתי הפרעות נפרדות, אפילפסיה ואוטיזם, מודל ה-DEE מציע כי מדובר בהפרעה גנטית יחידה של התפתחות המוח, המתבטאת בספקטרום של תסמינים הכוללים הן התקפים אפילפטיים והן מאפיינים אוטיסטיים.
זהו שינוי תפיסתי מהותי. במקום לשאול "מדוע לילד הזה יש שתי הפרעות?" השאלה הופכת להיות "מהם הביטויים השונים של הפגיעה הגנטית האחת של הילד?".
התובנה העוצמתית ביותר העולה מסקירה זו היא עקרון ההתכנסות.
בעוד שלמעלה מ-800 גנים שונים יכולים לגרום ל-DEEs, הם אינם פועלים ב-800 דרכים שונות.
במקום זאת, הם משבשים קומץ של תהליכים ביולוגיים קריטיים ומקושרים, החיוניים לחיווט תקין של המוח.
מערכת ה-GABA וחוסר איזון עוררות / עיכוב (E/I)
המחקר מדגיש כי תוצאה נפוצה של מוטציות רבות הקשורות ל-DEE היא שיבוש של מערכת ה-GABA, הרשת האינהיביטורית (המעכבת) העיקרית של המוח.
הדבר מוביל לחוסר איזון בין עוררות לעיכוב, מצב של עוררות יתר עצבית המהווה מאפיין ליבה הן של אפילפסיה והן של אוטיזם.
מסלול mTOR ודלקת עצבית
המחקר מדגיש את מסלול ה-mTOR כווסת-על של גדילת תאים והתחלקותם. פעולת היתר שלו, הנצפית לעיתים קרובות ב-DEEs, מובילה לארכיטקטורה מוחית לא תקינה.
באופן מכריע, מסלול זה קשור באופן דו-כיווני לדלקת עצבית.
איתות mTOR לא מבוקר מקדם דלקת, וציטוקינים דלקתיים, בתורם, יכולים להפעיל את מסלול ה-mTOR.
כך נוצר מעגל קסמים מרושע התורם הן לאפילפטוגנזה (התפתחות אפילפסיה) והן לחסרים הנוירו-התפתחותיים הנפוצים באוטיזם.
תפקוד סינפטי
גנים רבים הקשורים ל-DEE מקודדים חלבונים החיוניים למחזור השלפוחיות הסינפטיות, המנגנון המאפשר לנוירונים לתקשר.
מוטציות גנטיות עלולות לפגוע בשינוע שלפוחיות, בעגינתן ובשחרור מוליכים עצביים, ובכך לשבש באופן יסודי את התקשורת הסינפטית הנחוצה ליצירת מעגלים עצביים יציבים.
מסגרת ה-DEE מרמזת כי עבור תת-קבוצה משמעותית של אנשים, המונח "תחלואה נלווית" (קומורבידיות) הוא שם מטעה.
המונח הנכון יותר הוא הפרעה פליאוטרופית, שבה גן יחיד משפיע על מספר תכונות פנוטיפיות שלכאורה אינן קשורות זו לזו.
ניתן להבין זאת דרך שרשרת היגיון: התצפית הקלינית מראה שיעורים גבוהים של אוטיזם בילדים עם אפילפסיה קשה המופיעה בגיל מוקדם.
הניתוח הגנטי, כפי שבוצע במסגרת המחקר, מגלה כי מוטציות בגן יחיד הן לעיתים קרובות הגורם לאותם DEEs.
הפנוטיפ של הפרעות מונוגניות אלו כולל באופן עקבי הן אפילפסיה והן ליקויים נוירו-התפתחותיים כמו ASD ומוגבלות שכלית.
מכאן נובע שהגן אינו גורם לשתי מחלות נפרדות. הוא גורם למחלה אחת של התפתחות המוח, שתסמיניה כוללים גם התקפים וגם מאפיינים אוטיסטיים.
לסיווג מחדש זה יש השלכות עמוקות על המחקר, שצריך להתמקד במנגנון המאוחד העומד בבסיס ההפרעה, ועל משפחות, שיכולות להבין טוב יותר את מצבו של ילדן כישות אחת.
בנוסף, התכנסותם של מאות גנים למספר מצומצם של מסלולים מרכזיים מצביעה על כך שמסלולים אלה הם "צווארי בקבוק" בהתפתחות העצבית.
הדבר מספק בסיס ברור והגיוני לפיתוח טיפולים המכוונים למסלול הביולוגי (למשל, מעכבי mTOR) ולא לגן ספציפי שעבר מוטציה.
טיפול כזה עשוי להיות יעיל עבור קבוצה רחבה יותר של מטופלים עם מוטציות גנטיות שונות אך עם מנגנון משותף.
ההיגיון הוא שפיתוח טיפול גנטי ייחודי לכל אחד מ-800+ הגנים הקשורים ל-DEE אינו מעשי.
המחקר מראה כי מוטציות בגנים מגוונים כמו TSC1, PTEN ו-DEPDC5 מובילות כולן להפעלת יתר של מסלול ה-mTOR.
לכן, תרופה המעכבת את מסלול ה-mTOR יכולה תיאורטית לספק תועלת טיפולית למטופלים עם מוטציות בכל אחד מהגנים הללו.
מהלך זה מעביר את האסטרטגיה הטיפולית ממודל של "גן אחד, תרופה אחת" למודל של "מסלול אחד, תרופה אחת", שהוא מודל מדרגי (scalable) הרבה יותר ובעל פוטנציאל קליני רחב יותר.
מתג אחד, שתי תוצאות
המדובר על מחקר חשוב שהתפרסם בכתב העת המדעי הנחשב Molecular Psychiatry במהלך חודש נובמבר 2024.
מחקר זה מספק הדגמה מבוססת ורבת עוצמה לקשר גנטי ישיר בין אוטיזם לאפילפסיה.
המחקר מתמקד בגן neuropilin-2 או בקיצור Nrp2. גן זה חיוני להכוונת נדידתם של נוירונים מתפתחים.
באמצעות מודל עכבר מתוחכם, המדענים מחקו באופן סלקטיבי את הגן Nrp2 אך ורק בתוך אינטרנוירונים אינהיביטוריים מתפתחים, ובמהלך חלון זמן עוברי קריטי.
הם גילו שלשיבוש ממוקד זה היו השלכות עמוקות: הנוירונים האינהיביטוריים לא הצליחו לנדוד למיקומם הנכון בהיפוקמפוס, מה שהוביל לירידה משמעותית בזרמים הסינפטיים האינהיביטוריים ולעלייה מקבילה באותות מעוררים.
חוסר האיזון המהונדס הזה בטונוס העוררות / עיכוב (E/I) של המוח הביא לפנוטיפ כפול.
העכברים הציגו הן התנהגויות בעלות מאפיינים אוטיסטים, כולל חסכים בסקרנות חברתית ובלמידה מכוונת מטרה, והן רגישות מוגברת באופן ניכר להתקפים שהושרשו כימית.
המחקר מאשש באלגנטיות את השערת ה"אינטרנוירונופתיה ההתפתחותית", ומוכיח כי שיבוש תפקודו של גן בודד בסוג תא ספציפי ובזמן ספציפי מספיק כדי לגרום להופעה משותפת של שתי ההפרעות - אפילפסיה ואוטיזם.
חיזוק הקשר הגנטי
המחקר אודות הגן Nrp2 מספק את "האקדח המעשן" של הסיבתיות במודל ניסויי.
על ידי מניפולציה של משתנה יחיד, הגן Nrp2, ותצפית על התוצאה הכפולה - התנהגות דמויית ASD והתקפים אפילפטיים, הוא מבסס קשר ברור של סיבה ותוצאה.
מחקר זה מתקדם מעבר למסלולים כלליים לאירוע תאי ספציפי: נדידתם של אינטרנוירונים מסוג GABA.
הוא מדגים כי החיווט התקין של המעגלים האינהיביטוריים במוח הוא צומת קריטי, שכאשר הוא משובש, יכול להוביל לשתי ההפרעות במקביל.
הדבר תומך ב"השערת האינטרנוירונופתיה ההתפתחותית", הגורסת כי תפקוד לקוי של נוירונים אינהיביטוריים הוא מנגנון משותף לאוטיזם ולאפילפסיה.
ממצאי המחקר ממקמים את מושג האיזון בין עוררות לעיכוב (E/I) בלב התחלואה המשותפת.
מחיקת Nrp2 הובילה ישירות למעגל עצבי עם מעט מדי עיכוב, וכתוצאה מכך, יותר מדי עוררות.
מצב היפראקסיטבילי (עוררות-יתר) זה הוא המצע המושלם הן לעיבוד המידע הלא מאורגן הנחשב כבסיס לתסמיני האוטיזם, והן לדחף העצבי הבלתי מבוקר המגדיר התקף אפילפטי.
המחקר בעל חשיבות עמוקה, כשהוא מרמז כי ההקשר של מוטציה גנטית חשוב לא פחות מהמוטציה עצמה.
ניתן להבין זאת כך: הגן Nrp2 מתבטא בסוגי תאים רבים בגוף. נוקאאוט גלובלי (כלל-גופי) היה גורם להשפעות מורכבות ונרחבות, שהיו מקשות על זיהוי סיבה ספציפית.
החוקרים השתמשו בנוקאאוט מותנה כדי למחוק את הגן רק בתאי אב של אינטרנוירונים שמקורם באזור עוברי ספציפי (MGE).
מניפולציה מדויקת זו עדיין הספיקה כדי לגרום לפנוטיפ הכפול. משמעות הדבר היא שתפקידו של Nrp2 בתהליך תאי ספציפי זה (נדידת אינטרנוירונים) במהלך חלון התפתחותי ספציפי זה הוא נקודת תורפה קריטית לקשר אוטיזם-אפילפסיה.
הדבר מדגיש את החשיבות של ביטוי גנים בזמן ובמרחב ספציפיים באטיולוגיה של מחלות, ומרמז כי התערבויות טיפוליות עשויות להצטרך להיות ממוקדות באופן דומה בזמן ובמרחב.
בנוסף, המחקר מספק רציונל ביולוגי לשאלה מדוע אפילפסיה מופיעה לעיתים קרובות בתקופות התפתחותיות ספציפיות (למשל, גיל ההתבגרות) אצל אנשים אוטיסטים.
הפגיעה הגנטית (מחיקת Nrp2) מתרחשת בשלב העוברי, ומובילה למעגל מוחי מחווט באופן לקוי מלידה.
חיווט לקוי זה עשוי להתבטא בתחילה בעיקר בתסמינים התנהגותיים / קוגניטיביים כדוגמאת הפנוטיפ של האוטיזם.
עם זאת, המוח עובר ארגון מחדש משמעותי של מעגלים וגיזום סינפטי במהלך גיל ההתבגרות, תהליך המאתגר את יציבותן של רשתות עצביות.
מעגל המחווט מראש באופן לקוי (בשל חסר ב-Nrp2) עלול שלא להיות מסוגל להתמודד עם לחצים התפתחותיים מאוחרים אלה, מה שדוחף את מאזן ה-E/I אל מעבר לסף קריטי ומוביל להופעת התקפים אפילפטיים.
הפגיעות הגנטית היתה קיימת תמיד, אך נדרש טריגר התפתחותי מאוחר יותר כדי שהפנוטיפ האפילפטי יתבטא במלואו.
תובנה זו מתיישבת עם תצפיות קליניות על הופעת התקפים אפילפטיים בגיל ההתבגרות בקרב אוטיסטים ומחזקת את חשיבותן של הבדיקות הגנטיות שניתן לעבור כבר בשלבי ההריון הראשונים.
גן 1 ספקטרום שלם
המדובר על מחקר מעניין במיוחד, שהתפרסם בחודש אוגוסט 2024 במגזין היוקרתי Brain.
מחקר פורץ דרך זה מספק שיעור מופתי בנוירולוגיה מדויקת, ומנתח כיצד מוטציות שונות באותו גן, SCN2A, מייצרות ספקטרום רחב של הפרעות נוירו-התפתחותיות.
צוות המחקר, בהובלת אוניברסיטת נורת'ווסטרן, הצליב בין אפיון קליני מעמיק של 81 אנשים לבין ניתוח פונקציונלי קפדני של הווריאנטים הספציפיים שלהם בגן SCN2A.
גן זה מקודד את תעלת הנתרן החיונית Nav1.2, שומר סף של עוררות עצבית.
המחקר חשף מתאם מדהים בין ההשפעה התפקודית של וריאנט לבין התוצאה הקלינית של המטופל.
וריאנטים הגורמים ל-GoF או Gain-of-Function, שבהם התעלה היפראקטיבית, הובילו בעיקר לאפילפסיה קשה המופיעה בילודים ולליקויים גלובליים עמוקים.
לעומת זאת, וריאנטים הגורמים ל-LoF או Loss-of-Function, שבהם התעלה אינה פעילה, היו קשורים לאפילפסיה המופיעה בגיל מאוחר יותר, או באופן קריטי, לאוטיזם ומוגבלות שכלית ללא התקפים אפילפטיים.
עבודה זו מבהירה באופן יסודי את מושג ההטרוגניות האללית, ומדגימה כיצד גן יחיד יכול לפעול כווסת (ריאוסטט) של תפקוד המוח, כאשר "הגדרות" שונות בחוגה מובילות לנקודות שונות אך קשורות על הספקטרום של אוטיזם-אפילפסיה.
חיזוק הקשר הגנטי
מחקר זה מספק את הראיה המשכנעת ביותר לכך שמקור גנטי יחיד יכול להוות את הבסיס לכל ספקטרום האוטיזם-אפילפסיה.
לא מדובר במצב שבו גן אחד גורם לאפילפסיה וגן אחר גורם לאוטיזם. כאן, אותו גן גורם לשניהם, כאשר הביטוי הספציפי תלוי בסוג המדוייק של המוטציה הגנטית.
הדיכוטומיה בין GoF ל-LoF מספקת הסבר ביולוגי מדוייק לספקטרום הקליני.
Gain-of-Function = עוררות-יתר:
וריאנטים מסוג GoF יוצרים תעלה המאפשרת ליותר מדי יוני נתרן להיכנס לנוירונים, מה שגורם להם לדחוף אותות חשמליים בקלות רבה מדי.
מצב זה של עוררות-יתר קיצונית מתבטא באופן הגיוני בצורה החמורה ביותר של אפילפסיה, המתחילה בלידה, כאשר המוח הוא הפגיע ביותר.
Loss-of-Function = אובדן תפקודי:
וריאנטים מסוג LoF יוצרים תעלה שאינה מתפקדת או שתפקודה ירוד. הדבר אינו גורם לעוררות-יתר, אלא מוביל לתקשורת עצבית לקויה או כושלת.
איתות לקוי זה יכול להתבטא כחסכים הקוגניטיביים והחברתיים של אוטיזם, או כאפילפסיה המופיעה בגיל מאוחר יותר, אשר עשויה לנבוע משינויי פיצוי במעגלים העצביים שהופכים לבלתי יציבים עם הזמן.
לממצאים יש השלכות קליניות מיידיות ועמוקות. הם מדגימים כי זיהוי פשוט של וריאנט ב-SCN2A אינו מספיק.
על הרופא לדעת את השפעתו התפקודית כדי לחזות את הפרוגנוזה ולבחור בדרך הטיפול המתאימה בכל מקרה לגופו.
לדוגמה, תרופה החוסמת תעלות נתרן עשויה להציל חיים עבור מטופל עם וריאנט GoF, אך עלולה להזיק או להיות לא יעילה עבור מטופל עם וריאנט LoF.
מחקר זה הופך ניתוח פונקציונלי לחלק בלתי נפרד מרפואה מדויקת עבור הפרעות אלו.
נתוני ה-SCN2A מאלצים הערכה מחודשת של השערת מאזן ה-E/I.
הם מציעים שהמודל אינו נדנדה פשוטה, אלא נוף מורכב שבו הן עודף עוררות (GoF) והן מיעוט איתות (LoF) הם פתוגניים, אך מובילים לתוצאות קליניות שונות.
מודל ה-E/I המסורתי מתמקד בעוררות-יתר (יותר מדי E או פחות מדי I) כגורם הן לאוטיזם והן לאפילפסיה.
נתוני ה-GoF ב-SCN2A מתאימים למודל זה באופן מושלם: יותר תפקוד תעלה מוביל ליותר עוררות, שמובילה לאפילפסיה.
עם זאת, נתוני ה-LoF מאתגרים ראייה פשטנית זו.
כאן, פחות תפקוד תעלה מוביל לפחות איתות, שמוביל לאוטיזם או לאפילפסיה מאוחרת.
מכאן משתמע שהמוח המתפתח דורש רמת פעילות אופטימלית – לא יותר מדי ולא פחות מדי, כאשר סטיות קיצוניות לכל כיוון הן מזיקות.
וריאנטים של GoF דוחפים את המערכת למצב של עוררות-יתר רעילה, בעוד וריאנטים של LoF מרעיבים את המערכת מהאותות הדרושים להבשלה ותפקוד תקינים של מעגלים, מה שמוביל לתוצאה נוירו-התפתחותית שונה, אך חמורה באותה מידה.
יתרה מכך, השימוש במחקר ב"מדד חומרה שאינו קשור להתקפים" (non-seizure severity index) מייצג התפתחות קריטית וממוקדת-מטופל במחקר הקליני של הפרעות נוירו-התפתחותיות.
מבחינה היסטורית, במחקר האפילפסיה, מדד התוצאה העיקרי היה תדירות / שליטה בהתקפים.
מחקרם של ברג ועמיתיה כימת באופן שיטתי תוצאות שאינן קשורות להתקפים, כמו מיומנויות מוטוריות, יכולות תקשורת ויכולת אכילה.
הם מצאו שמדד חומרה זה היה בקורלציה חזקה עם סוג הווריאנט הגנטי, כאשר וריאנטים של GoF היו קשורים לליקויים הגלובליים העמוקים ביותר.
זוהי תפנית פרדיגמטית. היא מכירה בכך שעבור המשפחות, יכולתו של הילד ללכת, לדבר או לתקשר חשובה לעיתים קרובות כמו, ואף יותר, מספירת ההתקפים.
היא מאלצת את התחום לאמץ ראייה הוליסטית יותר של מטרות הטיפול, השואפת לא רק לעצור התקפים אלא לשפר את איכות החיים הכוללת ואת המסלול ההתפתחותי.
זוהי תוצאה ישירה של הבנת ההשפעה הביולוגית העמוקה של המוטציה הגנטית על המוח המתפתח כולו.
מהמעבדה לקליניקה – הגנטיקה פורצת דרך
מחקר זה פורסם בחודש ינואר 2024 במגזין Frontiers in Neurology ומציג נתוני סינתזה של ממצאי סקירות משנים 2024‑2025 על פרקטיקה קלינית, המדגישה את המעבר לבדיקות גנטיות מוקדמות ומקיפות.
שיאן של הראיות המולקולריות החותכות שפורטו בסעיפים הקודמים הוא שינוי מוחשי בסטנדרט הטיפול הקליני, כפי שמודגש במספר סקירות משנת 2024.
ניתן לקבוע כי קיים קונצנזוס מובהק, המעביר בדיקות גנטיות מקיפות ממעמד של מוצא אחרון למעמד של צעד אבחוני בסיסי.
באופן ספציפי, עבור ילדים המציגים אבחנה כפולה של ASD ואפילפסיה, או ASD עם גורמי סיכון משמעותיים כמו מוגבלות שכלית.
בדיקת האקסום (WES) מומלצת כיום יותר ויותר כבדיקה גנטית מסדר ראשון, וכפי שציינו, מומלץ לבצע בדיקת אקסום במהלך כל הריון.
המלצה זו מונעת מהתשואה האבחנתית הגבוהה של WES באוכלוסייה זו, שיכולה לזהות וריאנט מונוגני סיבתי במספר ניכר של מקרים.
זיהוי גורם גנטי בסיסי, כגון וריאנט ב-SCN2A או גן הקשור ל-DEE, אינו עוד תרגיל אקדמי.
הוא מספק למשפחות אבחנה סופית, מאפשר חיזוי של מהלך המחלה (פרוגנוזה), מסיים את "האודיסיאה האבחונית", ובמספר גדל והולך של מקרים כמו SCN2A, מכווין ישירות להחלטות טיפוליות מדויקות.
אבחון פגיעה גנטית מהותית במהלך ההריון יאפשר להורים לקבל החלטה מושכלת לגבי המשך ניהול ההריון או הפסקתו.
חיזוק הקשר הגנטי
ההמלצה על בדיקת אקסום מוקדמת היא האימות האולטימטיבי של הקשר הגנטי.
זוהי הכרה קלינית בכך שההסתברות לגורם גנטי משותף וניתן לזיהוי גבוהה מספיק כדי להצדיק בדיקה מקיפה מראש.
הסקירות גם מסכמות נתונים אפידמיולוגיים המסייעים לקלינאים לזהות אילו מבין הילדים האוטיסטים נמצאים בסיכון הגבוה ביותר לאפילפסיה, ולכן סביר ביותר שיפיקו תועלת מבדיקה גנטית.
גורמי סיכון אלה כוללים:
מין נקבה: בעוד שהאוטיזם שכיח יותר בקרב זכרים, לנקבות עם אוטיזם יש סיכון גבוה משמעותית לפתח אפילפסיה. הדבר מרמז כי נדרש נטל ביולוגי בסיסי גדול יותר כדי ש-ASD יתבטא בנקבות, ונטל זה כולל לעיתים קרובות גורם מונוגני.
מוגבלות שכלית (ID): נוכחותה וחומרתה של המוגבלות השכלית אצל ילד אוטיסט נמצאת בקורלציה חזקה עם הסבירות לסבול מאפילפסיה, מה שמצביע שוב על שיבוש חמור יותר, ולעיתים קרובות גנטי, של התפתחות המוח.
ההצדקה לבצע בדיקת אקסום היא ביעילותה הרבה וברמת הדיוק בה היא מאבחנת מאות רבות של פגיעות גנטיות משמעותיות.
המחקרים מראים שהבדיקה מספקת את תשואה אבחנתית גבוהה משמעותית משיטות ישנות יותר כמו בדיקת צ'יפ גנטי (CMA), ומזהה וריאנטים סיבתיים באחוז ניכר של מקרים שהיו נותרים בעבר אידיופתיים (ללא סיבה ידועה).
המעבר לבדיקת אקסום כבדיקת ברירת המחדל משנה באופן יסודי את אופי האבחנה של האוטיזם והאפילפסיה, מאבחנה שהיא תיאור התנהגותי / קליני בלבד לאבחנה המוגדרת ביולוגית.
מבחינה היסטורית, אבחנת אוטיזם או אפילפסיה התבססה כולה על תצפית על התנהגויות וסימנים קליניים, כמו למשל, קריטריונים של DSM-5, דפוסי EEG, כאשר הסיבה הבסיסית נותרה לעיתים קרובות לא ידועה.
בדיקת האקסום לעומת זאת, מספקת הסבר ברמה המולקולרית מדוע אותן התנהגויות וסימנים מתרחשים אצל ילד נתון ולמשל: "לילד זה יש ASD ואפילפסיה בגלל וריאנט מסוג Loss-of-Function בגן SCN2A".
הדבר הופך את האבחנה מתווית תיאורית להסבר מכניסטי.
זוהי צורת אבחון מדויקת יותר, מספקת יותר ושימושית יותר מבחינה קלינית, המעצימה משפחות עם תשובות ומספקת לקלינאים מטרה ביולוגית לטיפול.
היא שמה קץ ל"אודיסיאה האבחונית" הכואבת, היקרה והמתמשכת שמשפחות רבות עוברות בדרך לאבחון של הילד.ה.
יתר על כן, האימוץ הנרחב של בדיקת האקסום יאיץ, בתורו, את קצב גילוי הגנים, וייצור לולאת משוב חיובית שתחזק עוד יותר את הבנתנו את הארכיטקטורה הגנטית.
ככל שיותר ילדים עם אוטיזם ואפילפסיה יעברו בדיקת אקסום כחלק מהטיפול הקליני הסטנדרטי שלהם, כך יווצרו כמויות אדירות של נתונים גנטיים ופנוטיפיים.
החוקרים יוכלו לנתח מאגרי נתונים גדולים אלה כדי לזהות קשרים חדשים בין גנים למחלות ולחדד עוד יותר את הספקטרום הפנוטיפי של גנים ידועים, בדומה לעבודה שנעשתה על הגן SCN2A.
ידע חדש זה יוזן בחזרה לפרקטיקה הקלינית, ישפר את פירוש תוצאות האקסום ויזהה מטופלים נוספים שיוכלו להפיק תועלת מטיפולים מדויקים.
לכן, השינוי בהנחיות הקליניות אינו רק נקודת סיום של המחקר, הוא גם זרז לגל התגליות הבא.
כמה מילים על אבחון טרום לידתי
משרדנו מנהל עשרות תביעות רשלנות רפואית מטעמם של הורים לילדים שאובחנו עם אוטיזם ואפילפסיה, בשל פגיעה גנטית מהותית - שלמצער, אובחנה רק לאחר הלידה.
הורים לילדים שלא קיבלו הסבר ומידע ברור לגבי האפשרות לבצע בדיקות גנטיות בהריון, ומגלים לאחר הלידה כי הילד או הילדים לוקים בפגיעה גנטית מהותית, זכאים לתבוע ולקבל פיצויי עתק בשל רשלנות רפואית.
כפי שהסברנו באריכות, לרופא הנשים המלווה את ההריון חובה ברורה: להסביר על הבדיקות הגנטיות שעומדות לרשות ההורים כבר בתחילת מעקב ההריון. הרופא חייב להסביר וההורים חייבים לדעת, שניתן ומאד הגיוני לבצע בדיקות שמסוגלות לאבחן פגיעות גנטיות קשות בעובר.
הורים שלא מכירים את העובדות, לא יוכלו לקבל החלטה מושכלת ורבים מהם, במיוחד צעירים ובריאים, יפספסו את ההזדמנות לעבור את הבדיקות שאמורות להיות שגרתיות - בכל הריון - רק כי הרופא לא הסביר להם כמה זה חשוב.
צוות עורכי הדין במשרד עומד לרשותך לצורך הערכת מקרים פרטיים וקבלת חוות דעת מקצועית.
פענוח הקוד הגנטי: אנחנו מתחילים להבין!
מחקרים שהתפרסמו בין השנים 2024‑2025 שזרו באופן סופי חוטים מרובים של ראיות לכדי מארג קוהרנטי ומשכנע של הקשר הגנטי בין אוטיזם לאפילפסיה.
התקדמנו מעבר לקורלציה פשוטה להבנה מכניסטית עמוקה. נראה כי יש תשובה לשאלה: מה גורם למה? והתשובה היא ששניהם נגרמים מרקע גנטי, וברוב המקרים - זהה לחלוטין.
המסגרת הרחבה של DEEs מראה כי שיבושים במסלולים נוירו-התפתחותיים מרכזיים הם גורם שכיח לתחלואה המשותפת.
מחקר ה-Nrp2 האלגנטי מספק דוגמה סיבתית ומדויקת לאופן שבו הדבר מתרחש ברמה התאית.
הניתוח המורכב של SCN2A חושף את המורכבות עוצרת הנשימה של קשר זה, שבו גן יחיד יכול לתזמר ספקטרום שלם של הפרעות.
לבסוף, התפתחות ההנחיות הקליניות מדגימה כי שפע הידע המדעי הזה הגיע למסה קריטית, ומשנה את המסע האבחוני עבור מטופלים ומשפחות.
התזה המרכזית, שאי אפשר להתעלם ממנה, היא שבמספר ניכר של אנשים, אוטיזם ואפילפסיה אינם שתי הפרעות המתרחשות במקביל, אלא ביטויים משתנים של הפרעה יחידה ובסיסית של התפתחות המוח, המושרשת בארכיטקטורה גנטית משותפת.
הקשר הוא חזק, רב-גני, ונעוץ בתהליכי היסוד של תקשורת עצבית, נדידת נוירונים ויצירת מעגלים. בעוד שהתמונה ברורה מאי פעם, היא עדיין אינה שלמה והמחקר נמשך.
האתגר הבא טמון בתרגום הבנה גנטית עמוקה זו לטיפולים ממוקדים ויעילים.
עידן הרפואה המדויקת להפרעות נוירו-התפתחותיות כמו אפילפסיה ואוטיזם אינו עוד בגדר חלום רחוק, הוא מפציע ממש בימים אלה.
התובנות משנים 2024 ו-2025 הניחו את היסודות, וסיפקו מפה ברורה של המסלולים המולקולריים והמקורות הגנטיים שיש למקד.
מחקר עתידי, המונע על ידי אותן בדיקות קליניות שעבודה זו נתנה להן השראה, ימשיך להאיר נתיבים מתכנסים אלה, ויציע תקווה מוחשית לטיפולים שיוכלו לשנות את המסלול ההתפתחותי ולשפר את חייהם של ילדים ומתבגרים המושפעים מאפילפסיה ואוטיזם.
קריאה נוספת: פגיעה גנטית דה נובו שגורמת לאפילפסיה
גנטיקה והריון
רשלנות בלידה
ראשי נזק בתביעה
תחומי רפואה
