פורום רשלנות רפואית

ילדתי עם קורונה.
בשבוע 35.
לפני הזמן.
וזה אחד הדברים הקשים והמפחידים שקרו לי בחיים.
ואני מספרת על זה כי אני רוצה לוודא שזה לא יקרה יותר לאף אחת.
אני לא רוצה תגובות של צער או אמפתיה בבקשה, עברתי את החלק הקשה, שתדעו. כבר נתתם לי את כל האהבה והכוחות שהייתי צריכה בעולם הזה ואני כל כך אוהבת אתכם על זה.
אני כותבת מהמיטה במחלקת קורונה, עם הפנים קדימה, עם ציפייה לחזרה הביתה, ואני רק רוצה לדעת שקראתם. אני פותחת בפניכם את הלב רק כדי להעביר מסר כל כך חשוב לי. אז רק תקראו.
כל כך הרבה שיעורים קיבלתי בשלושת השבועות האחרונים, אבל זה שהכי חשוב לי לשתף הוא שאנחנו לא חסינים בפני כלום. הכל יותר גדול מאיתנו. הכל יותר חזק מאיתנו. אל תזלזלו בכלום.
זה התחיל כמו ששומעים בחדשות, בהתחלה חולשה, כאבי גרון, חוש טעם וריח שנעלמים ואז כאבי שרירים נוראים. מה שלא ידעתי זה שבינתיים יש דברים נסתרים, דלקת ריאות שמתפתחת, נשימה שנפגעת, ובכל יום כשאני קמה בבוקר, אני מרגישה הרבה יותר גרוע. זאת ממש לא שפעת.
שבוע בבית ומתחילות הריצות לבית החולים. כל השוטרים שעוצרים אותנו בדרך תופסים מרחק ומפנים את הדרך. אני מגיעה לבית חולים, מורידים אותי לבד מהרכב באיזו סמטה חשוכה כמו הנגועה הכי גדולה בעולם, באים לקחת אותי אנשים עם בגדי מיגון, שמים אותי בחדר מבודד ושוכחים ממני לגמרי.
בפעם השנייה כבר חיכו לי רופאים ומיילדת. הודיעו לי שיש לי צירים ופתיחה, שיש לי דלקת ריאות מסוכנת, שהגוף שלי לא יכול להתמודד גם עם ההריון וגם עם העומס על הנשימה ושאני צריכה להתכונן ללידה. אני טובה במילים, אבל הן קטנות מדי כדי להכיל את רגעי הפחד האלה. בואנה, מה נסגר איתכם, זאת רק קורונה. מה ללדת לפני הזמן, מה לסכן את התינוק שלי ואת עצמי, תנו לי ללכת הביתה ולחזור בחודש תשיעי, תודה.
שעות ארוכות של בירוקרטיה כדי שרועי ייכנס איתי לחדר הלידה, אני לא יולדת בלעדיו. אחר כך אפידורל, זירוזים, מלא הפחדות בין לבין שהתינוק צריך לצאת כבר וששנינו בסכנה.
יש הרבה דברים שאני לא יכולה להסביר כמו שאתם רואים, והכי גדול שבהם אלה הכוחות שהצלחתי לגייס כדי ללדת. עשיתי את זה. עם רועי, עם דולה מדהימה, שתי מיילדות ורופאה. ואז עוד רגע מבעית שלוקחים אותו החוצה ולא אומרים לנו מה איתו. החמש דקות הכי ארוכות בעולם.
אחר כך נתנו לי עוד חמש דקות של חסד לשים אותו עליי ולקחו אותו מהר מהר לפגייה. שבוע וחצי אחרי לידה, עוד לא הרחתי אותו. עוד לא החזקתי אותו. עוד לא בהיתי בו במשך דקה שלמה.
שבוע וחצי במחלקת קורונה. זה לא לפוסט אחר, זה לספר שלם. דלקת ריאות עקשנית במצב מתקדם, חיבור תמידי למכשירי חמצן, גוף שמתמודד עם מיליון דברים ביחד והוא לגמרי לבד, ונפש, זה לעוד ספר שלם.
כולה קורונה.
אפילו לא התרגשתי יותר מדי כשראיתי את החיובי הראשון.
בבקשה תתרגשו. בבקשה תבינו את האכזריות ואת הברוטליות של המחלה הזאת. בבקשה תשמרו על עצמכם, עצמכן, התינוקות והעוברים שלכן. אל תתנו לה לחגוג לכם בגוף. בבקשה תפחדו ממנה. שלא תצטרכו להילחם בה אף פעם.