פורום רשלנות רפואית

החלטתי לשתף את סיפור הלידה של מיכאל כיוון שחשה צורך לעבד מחדש את מה שקרה ואפילו שחלפו שנים.

אני יודעת שהיו לידות קשות וטראומטיות בהרבה משלי ואני יודעת שיש נשים שחוות סיבוכים בלידה שאחריהם המצב מדרדר מאד... אבל אני לא משתחררת מתחושת הפוסט-טראומה שמציפה אותי, פלאשבקים, כעס ואכזבה שעולים שוב ושוב. אז אני מקווה שהעלאתו בכתב אולי תעזור.

זה היה הריון ראשון. את כולו ביליתי בקריאה מרובה של ספרי לידה טבעית ואין סוף מידע באינטרנט. עד הלידה כבר הרגשתי שעשיתי תואר בנושא, ולא חסכתי מהסביבה הרצאות והסברים ללמה אני מעוניינת בלידה טבעית לחלוטין ומה רע בלקחת זריקת אפידורל ופיטוצין.

הדפתי את כל המלעיזים ושמתי בפני אתגר לצלוח את הלידה כמו הלביאה שאני, כמו כל הנשים לפני, הרי עשו את זה משחר האנושות - אז קטן עלי.

תהליך הלידה של מיכאל התחיל ב-27/11/17, שבוע 38+6. בסביבות השעה 18:00 החלו צירים חלשים בהפרשים של 10 דקות. כיוון שזכיתי בצירים מוקדמים מחודש שישי, ממש לא ייחסתי להם חשיבות, רק שהפעם הם לא נעלמו אחרי כמה שעות. לא כל כך הצלחתי לישון אבל ההפרש נשאר כמו שהוא וכך גם רמת הכאב.

בבוקר ביקשתי מבעלי להישאר בבית לכל מקרה שלא יהיה. במהלך היום עדיין הצירים נשארו אותו הדבר. לקראת הערב כבר קראתי לאימי שתעזור לאבחן מה קורה כאן, כבר מעל ל-24 שעות עם צירים שלא מתגברים. שתיתי חצי כוס יין אדום כדי לשלול צירים מדומים, ואכן היו אמיתיים.

עד השעה 22:00 הצירים החלו להגיע בזמנים קצרים יותר של 5 דקות, ועל אף שאנחנו גרים דקה ברגל מבית החולים, אמא שלי קבעה שהגיע הזמן לבדוק, אפילו רק כדי לראות מה קורה.

בבית החולים נצפו צירים מצויינים, אבל רק פתיחה 2 ומחיקה 80%. התבקשנו לחזור עוד שעתיים.

בבית ישבתי על כדור פיזיו, ראיתי קומדיות, שתיתי תה פטל, ניסיתי לזרז כמה שאני יכולה.

02:00, חוזרים למיון יולדות - כלום לא השתנה. משוחררים הביתה. אני התחלתי כבר לבכות. מעל 30 שעות של צירים, ללא שינה. עכשיו כבר כל 3 דקות.

04:00, קמה מהמיטה בכאבים ומעירה את בעלי שחייבים לחזור. כיוון שעד עכשיו הצירים לא כאבו לי בכלל, ידעתי שמה שאני מרגישה עכשיו הוא הדבר האמיתי. התפתלתי על הספה בבכי בזמן שבעלי מתזמן ציר כל דקה וחצי. חוזרים לבית החולים.

06:00, פתיחה 4, עוברים לחדר לידה טבעי.

מקבלת את סימה המיילדת המהממת (שילדה גם את אימי בלידת אחותי הקטנה), עוברים על כל הבקשות שלי ללידה הטבעית שתכננתי, מפעילים את האיזי-טנס ויאללה.

הצירים כואבים אבל אני צולחת אותם בהצלחה עם נשימות.

כבר 11:00, לא מתקדמים בקצב הרצוי, כבר יותר מדי זמן על פתיחה חמש וחצי. מבקשים את אישורי לפקוע מים ולתת פיטוצין. עם יד אחד מפעילה איזי-טנס וביד השנייה גז צחוק, אף אחד מהם לא מקל אפילו לא קצת. בבכי של תחושת כישלון ואכזבה מבקשת אפידורל.

20 דקות אל תוך הפיטוצין ונצפות האטות דופק של העובר. ב-20 הדקות הללו גם הפתיחה התקדמה מחמש וחצי לשמונה וחצי. מפסיקים עם הפיטוצין.

15:00, פתיחה מלאה. סימה מתחלפת באיילת.

בסביבות חמש וחצי איילת מתחילה לעבוד איתי על לחיצות, לקחו לי כמה פעמים כדי להבין את הקטע, איילת עברה איתי על כמה סוגי תאורות כדי לבחור את המיטבי עבורי, בחרתי מעומעם.

רבע לשש מתחילים לעבוד - בעלי מחזיק לי רגל אחת, אמא שלי מאחוריו ואני לוחצת כשמרגישה ציר ומחכה לפידבקים אם לוחצת טוב או לא. איילת אומרת שכן.

לאחר כמה דקות אני רואה שמדליקים את כל הנאונים, צוות גדול נכנס בהכרזה "שלום, באנו לעזור". אין לי מושג מה קורה, לפני דקה אמרו לי שאני עושה עבודה טובה, מה השתבש?

מישהו ברקע אומר לי שיש האטות דופק ואנחנו כנראה נצטרך לעשות לידת וואקום על מנת לנוע מצוקה עוברית מיותרת.

אני לא שם. אין לי זמן לחשוב, אני רק צריכה לבצע. החלטה מודעת שעשיתי עם עצמי היתה שאני לא פוקחת את העיניים. אני לא רוצה לראות איך עושים את זה, רק תתנו לי הוראות.

רופאה מימיני קוראת לי להסתכל עליה, אני לא רוצה, היא דוחקת בי, תסתכלי עלי - "עשית עבודה טובה מאוד, אם היית ממשיכה ללחוץ תוך כמה דקות הוא היה בחוץ. אבל אין לנו כמה דקות." הלב שלי צנח.

"תגידו לי מתי ללחוץ" אני מחכה רק שמישהו יתפעל אותי. משמאלי בעלי מעודד ומבקש שאתן את כל כולי בלחיצה, הוא חייב לצאת עכשיו. ברקע הרופא אומר שחייב לחתוך, אפילו לא טרחתי לענות. רק תוציאו אותו. הרופאה שמימיני לוחצת לי על הבטן בכל הכוח, אין לי אוויר מהכאב, איך לוחצים ככה? שתי לחיצות שבהן נתתי את כל חיי והוא בחוץ. 18:06.

שמו אותו עליי, תינוק כחול, מחרחר. "למה הוא לא בוכה?" אני שואלת בהיסטריה את הצוות, את בעלי ההמום, אין תשובה - הצוות הרפואי חותך לו את חבל התבור וישר לוקחים אותו לאנשהו. אני שולחת את בעלי אחריהם.

אין לי מושג מה היה, לא יודעת למה לקחו אותו ומה עשו לו. אף אחד לא מדבר. שומעת במעומעם שהשילייה יצאה תקינה. תופרים אותי (בדיעבד, לא טוב בכלל, ברמת רשלנות רפואית משוועת).

אזכה להתייחד עם התינוק שלי רק עוד מה שנראה כמו נצח.

ללא השהיית חבל התבור, ללא עור לעור, ללא הנקה בחדר הלידה.

36 שעות צירים ו-12 שעות בחדר לידה. מיכאל שלי נולד בריא ושלם ב-29.11.

מזכירים לי ואני מזכירה לעצמי שכל עוד התינוק ואני יצאנו בריאים ושלמים, צריך להודות ולשמוח. לכן קשה לי עם הרגשות הקשים על הלידה, תחושת הכישלון שלא הצלחתי ללדת כמו שתכננתי, שלא ידעתי להיות אסרטיבית מספיק כדי לסרב לזירוז וכנראה למנוע את כל השתלשלות האירועים שהוא גרר. מאוכזבת מעצמי בעיקר. רציתי חוויה מעצימה וקיבלתי את הלידה שהכי חששתי מפניה.