סיפור ההפרדה שלי—- אסף הרופא- 8.2.19
לידה ראשונה.
עברו חודשיים ועדיין בכל פעם שאני נזכרת בשהות בבית החולים אני נהיית עצובה ומתקשה להשלים ולעכל את מה שהיה. אני יודעת שעכשיו הכל טוב ועכשיו אני צמודה אליו ולא עוזבת אותו ועדיין עולים לי הרהורים האם הוא ״זוכר״ את זה. אני כמובן לא זוכרת את הלידה שלי אבל האם הוא הרגיש או חווה משהו שישפיע עליו לכל החיים? אולי אני נסחפת אבל זאת ההרגשה.
אז אחרי
הריון די מורכב וקשה בו הסיכויים ללידה טבעית לא היו גדולים , בסופו של דבר זה התאפשר לנו ומאחר שסגרו את חדר הלידה הטבעי בעין כרם ( אנחנו גרים בירושלים) , בדקנו את האופציה ללדת באסף הרופא, בעיקר בגלל שהם ידועים באפס הפרדה שלהם וגם בגלל שחלמתי על לידת מים. בשבוע 39 הגעתי לשם עם מה שהיה בעיני ירידת מים.. בשעה 4 לפנות בוקר של יום חמישי הייתה הירידה הראשונה עם מעט דם.. התארגנו לנסוע לראשון לציון להורי ולא הייתי בטוחה שכדאי למהר לבית החולים ( אציין גם
gbs חיובי). לאחר התלבטות החלטנו לנסוע לבית חולים בשעה 9 של אותו הבוקר. אחרי כל הבדיקות שנעשו לי החליטו שזה לא ירידת מים אלא שהעובר יושב ממש למטה ולוחץ לי על השלפוחית ולכן זה בריחת שתן. התעקשתי שאני בטוחה שזה ירידת מים כי זה ממשיך לקרות כל כמה דקות, מלווה בדם ונאמר לי שזו לידה ראשונה שלי אז אני לא יודעת מה זה ירידת מים ושאחזור הביתה, שיש עוד הרבה זמן וזה לא יקרה היום ( הייתי עם פתיחה 1, מחיקה 70). חזרנו הביתה כשאני מרגישה שממשיכים לרדת לי מים , כל פעם עם קצת יותר דם עד ל20 בערב, אז כבר התחילו צירים שהתקדמו מאד מהר, לא סדירים שבכל ציר אני מרגישה עוד ירידה של מים. החלטתי שאני לא סוחבת את הצירים בבית בגלל המים והדם שהלחיצו אותי על אף ששיננתי לעצמי בראש שזה לא ירידת מים כי זה מה שאמרו לי בבית חולים. כשהגעתי בדקו אותי וישר קבעו שזו ירידת מים ושאלו ממתי? אחרי שאמרתי להם 4 בבוקר, הם שואלים למה רק עכשיו הגעת? הגעתי ואמרתם לי שזה לא ירידת מים—-טוב, לא משנה עכשיו, הgbs חיובי, את בירידה של 16 שעות, מתחילים אנטיביוטיקה.
- [ ] אקצר את סיפור הלידה ואומר רק שהייתה לידה טבעית במים מעצימה ביותר, קשה ואינטנסיבית אך עם מיילדת מקסימה שבסיומה הילד שלי הונח עלי לרגע וחתכו לו את
חבל הטבור די מייד , הוסבר לי שהוא יצא קצת כחול והשתעל וכנראה בלע קצת ממי הבריכה. המיילדת לקחה אותו לשקילה ובדיקה ואני בתמימותי שואלת אם היא מחזירה לי אותו להנקה. תוך כמה רגעים היא מבקשת ממני לצאת מהמים ושנוציא את השיליה, השיליה לא יוצאת בשלמותה ומשם אני עוברת לחדר
ניתוח להוצאת השאריות. עדיין לא הספקתי לעכל ולהבין מה קורה סביבי, הייתה לי תוכנית לידה בתיק שלא הספקתי לתת למיילדת, במיון אמרתי שאני רוצה אפס הפרדה וגם כתבו את זה על הכרטיס שלי. כשלקחו אותי לחדר ניתוח אמרתי לבן זוג שלי שיהיה עם הילד בתינוקיה.. הבן זוג שלי שגם הוא היה בסערת רגשות מכל החוויה המטורפת ודאגה אלי, ליווה את המתוק שלנו לתינוקיה אבל השאיר אותו שם כי ראה שבודקים אותו.
- [ ] מכאן די מתחיל הסיוט שלי... אני יוצאת מחדר ניתוח להתאוששות מורטת עצבים של שעתיים, בלי טלפון, עוברת שעה עד שמכניסים אלי את בן זוגי ולאחר שהייתה צריכה ממש לבקש שיתקשרו אליו או לאמא שלי. עוברת למחלקה ( יולדות ב) , הרגליים שלי רדומות ולכן לא יכולה ללכת לראות את הילד שלי. מגיעה למצב שצריכה להתחנן לכיסא גלגלים כי אומרים לי שזה מסוכן שאסתובב כך בבית החולים. עד עכשיו אני לא מבינה מה מסוכן בלהסתובב בבית החולים כשבן זוגי לוקח אותי על כיסא גלגלים. לאחר 4 שעות מהלידה אני סוף סוף מגיעה לתינוקיה. המצב התלוש הזה שאני מסתכלת על כל התינוקות, מחפשת את שלי, לא בטוחה מה אני מחפשת כי ראיתי אותו רק לרגע ועל אף שהתמונה הזאת צרובה לי בזיכרון, עדיין נעזרת בכרטיסיות של השם עם העריסות ומוצאת אותו. גם התמונה הזאת לא תישכח מזכרוני, הילד המתוק שלי, כל כך קטן, נראה עייף ותשוש, מחובר לזונדה והיה אחרי כל הדברים שלא רציתי.. נתנו לו
חיסון וזריקת ויטמין קיי, קילחו אותו ונתנו לו מוצץ. הרופא אמר שהוא צריך להיות בצום, לקבל רק נוזלים וסוכרים וגם אנטיביוטיקה ( אציין שקיבלתי שתי מנות טרם הלידה בגלל הgbs). לא הפסקתי לבכות, כעסתי למה לא שאלו אותי, למה לא יכלו לחכות עם כל זה כשידעו שאני בניתוח? הרי אף אחת מהפעולות האלו הן לא דחופות .כעסתי על בן זוגי שעזב אותו.. ממש כעסתי אבל גם הבנתי באיזה מצב רגשי הוא היה ובכל זאת, זה פעם ראשונה שלנו.
- [ ] החוויה במחלקה לא הייתה לי פשוטה, בהתחלה עוד אמרו שהוא יהיה רק קצת בתינוקיה ותכף כשהמצב יתייצב אני אעבור לאפס הפרדה. אך זה לא קרה. בנוסף לזה במחלקה הזאת אין שינה עם בן הזוג והוא נאלץ ללכת בערב. אני שהייתי כל כך עייפה אחרי כל כך הרבה שעות ללא שינה וגוף מותש, שכבתי במיטה הזאת כל כך קרובה להירדם אבל לא מצליחה. לא נראה לי הגיוני לישון כשהילד שלי שהיה חלק ממני כל כך הרבה זמן שוכב במיטה אחרת רחוק ממני ובן הזוג שלי שהיה שותף לחוויה כל כך משמעותית פשוט לא נמצא איתי ברגעים האלו. התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני לא מצליחה להירדם, שקשה לי להכיל את כל מה שעברנו. בן הזוג שלי בתחושות דומות אמר שהוא חוזר ושנמצא איך לישון ביחד. כשהאחות נכנסה לבדיקה שגרתית היא ראתה אותי בוכה ושאלה למה, אמרתי לה שממש מוזרה לי כל הסיטואציה וזה שהבן זוג שלי לא יכול לישון איתי. היא אמרה שהיא תשאל אם זה אפשרי וחזרה עם תשובה שלילית. בן הזוג שלי חזר ואמרנו שמבחינתנו אנחנו ישנים על הכיסא בתינוקיה ליד הילד. הלכנו להיות איתו, עשיתי איתו עור לעור קצת( באופן כללי הרגשתי שזה משהו חריג לבקש, על אף שהיו אחיות שהיו ממש נכונות לזה, היו גם כאלה שלא הבינו מה אני עושה בדיוק והייתי צריכה להסביר). באותו הלילה בן זוגי ישן איתי במיטה ( מה שלא מצא חן בעיני האחות שנכנסה בלילה ואמרה לי שאסור לישון עם בני זוג—- אציין שהשותפה שלי לחדר הייתה מקסימה ודאגתי לוודא שאין לה בעיה עם זה).
- [ ] היו הרבה דברים שהשפיעו עליי וגרמו לתחושת המצוקה הזאת. אחיות בדלפק שלא הבינו למה אני צריכה את בן הזוג שלי איתי בלילה וגרמו לי להרגיש כמו ילדה קטנה שלא יכולה לישון לבד, גם בתינוקיה היו כמה עניינים דומים לגבי הילד ( פשוט לא הפסקתי להגיע לתינוקיה בכל רגע שהצלחתי להחזיק את עצמי) . הייתי כל כך עייפה, הרגשתי מותשת וכואבת אבל הכי כאב לי שהוא לא איתי. בכל רגע שאכלתי או נרדמתי הרגשתי אשמה. פשוט כל רגע שאני לא איתו הרגיש לי לא הגיוני. הסתובבתי חסרת אונים בין התינוקיה לחדר, לא מפסיקה לבכות, מדברת עם הרופאים והאחיות כל הזמן, מנסה להבין את המצב שלו. למה אי אפשר להוציא אותו אפילו לקצת לחדר שלי, למה אני לא יכולה להניק אותו, כשהוא היה עור לעור עליי ראיתי שהוא מחפש את הציצי ופשוט לא יכלתי לתת לו כי הרופאים אמרו לי שהוא חייב צום. והרגשתי שזה סותר כל אינטואיציה אימהית. ( אציין שהיתה פעם אחת שהוא פלט פליטה ירוקה ועל כן הבירור נמשך אבל סך הכל הילד היה בסדר חוץ מזה) . הרגשתי שהמנות של האנטיביוטיקה פעמים ביום מחלישות אותו ולא ידעתי מה לעשות. לא רציתי לקחת סיכון במה שאני לא מבינה בו אבל מכירה מניסיון שלי כמה פעמים נותנים לנו תרופות שאנחנו לא צריכים( אני אישית לא נוגעת בתרופות) אבל כשזה הגיע לתינוק שלי פחדתי לקחת סיכון.
- [ ] אחרי יומיים העבירו אותי למחלקה של ביות מלא כדי שאוכל לישון עם בן הזוג ואחרי נידנודים רבים מצידי אישרו לי להוציא את הילד לקצת זמן בכל פעם. כל פעם שדיברתי עם רופא שאלתי מתי אוכל להניק, אפילו לסחוט קצת ולהביא לו ואמרו לי שהוא חייב להיות בצום מלא.. באמת לא הבנתי למה, המצב שלו לא היה נראה חמור, הוא גם היה בתינוקיה ולא בפגיה. ואז באחד הרגעים בהם שוב שאלתי אחות אם אני עושה איתו עור לעור והוא מחפש את הציצי אם אני יכולה לתת לו קצת והיא פשוט אמרה כן. אני פשוט לא הבנתי איך זה עובד, איך פתאום היא החליטה שכן? אז מה זה היה עד עכשיו? נתון לאיזה שיקול? . ברגע שניסיתי להניק הילד ישר התחבר ומאז הייתי לוקחת אותו לחדר להניק ומחזירה אותו לתינוקיה. אציין שהצוות שינה את התייחסותו בהמשך והיו נכונים לעזור לי. אני גם לא שוללת לידה נוספת באסף הרופא כי הרגשתי שכן יש פוטנציאל לחוויה נהדרת ושכנראה קרו רצף של טעויות וכן יש מה לשפר שם. ועדיין בכל פעם שנזכרת אני קצת כועסת, קצת עצובה ותוהה מה יכלתי לעשות יותר? האם הייתי צריכה להביא את התוכנית לידה על ההתחלה למיילדת( ואז שואלת את עצמי איך? היא הרי הגיעה להיות איתנו שהייתי בפתיחה גדולה וכבר ממש לא הייתי בפוקוס) ואחרי הלידה איך לא חשבתי לדאוג לזה יותר? ( הניתוח הסיח את דעתי) מנסה למצוא תשובות שיקלו עלי. תוהה אולי עיבוד לידה זה הפיתרון היחיד ומה אני יכולה לעשות כדי שזה לא יקרה שוב?
- [ ] חשבתי הרבה אם לפרסם את הסיפור. מתעוררת מידי פעם בלילה, מתחילה לכתוב ומפסיקה. נמחק לי כל כל הרבה פעמים וכל פעם אני רואה שזה נכתב אחרת. לפעמים בצורה כל כך מבולבלת וכל כך הרבה פעמים אמרתי לא נורא אני כבר אחרי, עכשיו הכל טוב ולא צריך להיכנס לזה ולבסוף החלטתי שזה חשוב לפרסם את זה , שחשוב שהקבוצה תמשיך להתקיים ותמשיך להילחם על אפס הפרדה כי אחרי החוויה שלי אני מרגישה כמה זה מהותי וחשוב. מקווה שבסיפור שלי אני עוזרת לנשים להימנע מהטעויות שלי או לפחות להיות ערניות ולשים לב למה יכול להשתבש...
