הריון שני. שבוע 39+6. בטן עצומה עצומה עם ריבוי
מי שפיר. מוגדרת
הריון בסיכון עם חשד לסכרת סמויה.
הגעתי לבית חולים
תל השומר תוך כדי צירים אחרי ששחררתי את עצמי מלניאדו כי המליצו לי ללכת לקיסרי (חשד לסכרת סמויה ותינוק גדול עם ריבוי מי שפיר כולל צירים של מעל 10 שעות שעדיין נתקעו בשלב לטנטי עם ראש גבוה ופתיחה קטנה, הובילו את רובו המוחלט של הצוות בלניאדו להמליץ לי לעשות קיסרי).
מרגע שהבנתי שקיסרי זה הכיוון הבנתי שאין לי טעם להשאר בלניאדו והחלטתי על מעבר לתל השומר (שלל סיבות), בעיקר לאור העובדה שיש לי אפשרות לעבור שם למלונית אחרי יומיים ולהיות בפרטיות.
חשוב מאד להבין:
לא תכננתי בחיים סיטואציה של קיסרי!! להפך. הלידה הקודמת שלי היתה כה קשה נפשית ופיזית שעשיתי הכל
בהריון הזה כדי שתהיה לי
לידה מתקנת. קורס היפנו מדהים. הדבר האחרון שעלה על דל שפתיי היה קיסרי. ניסיתי להשאר אופטימית כל ההריון.
תתארו לכן שתוך כדי צירים אומרים לכן שאתן צריכות לשקול בכובד ראש קיסרי. אחרי הריון מפרך וקשה מאד. אחרי שתכננתן חוויה מתקנת ותוך כדי שהתחילה לידה טבעית מעצמה. זה היה שוק חיי. בכיתי את נשמתי. לא לזה ציפיתי. כולן דיברו איתי על החוויה המתקנת של לידה שניה.
לא באמת הצלחתי להחליט. זה היה בחירה בין רע לרע מאד מבחינתי. אבל אחרי לא מעט זמן ששקלנו הכל הבנתי שזה יהיה לטובת הבן שלי וכנראה גם לטובתי ללכת לקיסרי עכשיו ולא להמתין לבוא הצרה וחלילה להיות מובהלת לקיסרי חירום, אז לקחנו הכל ונסענו תוך כדי צירים לתל השומר.
עוד מהרגע שהגעתי לתל השומר היו חלק מאנשי הצוות לא נחמדים עוד במיון יולדות. אחת האחיות שאלה אותי בזלזול למה באתי מלניאדו. אבל ניחא. ( היו להבדיל גם נשות צוות מקסימות במיון).
אחרי שבדקו אותי והעריכו את המשקל הכניסו אותי לחדר לידה והגיעה האחות האמונה עליי. קצת מוזרה כזו שלא יודעת להרגיע ולומר את המילים הנכונות.
המים במקלחת היו רותחים ואז קפואים. לא משהו שיולדת יכולה להשתמש בו בטח לא משהו שיקל על תהליך לידה וצירים. השירותים אחרי שימוש אחד נסתמו. לא החליפו לי חדר. ניחא.
במשך כל הזמן הזה שהמתנתי לרופא שיגיד לי מה חוות דעתו בעצם המתנתי עם צירים בחדר לידה. וכל חצי שניה נכנס מישהו לחדר. אנשים לא רלוונטיים. תחנת רכבת. תחושה של אפס פרטיות. מאד לא נעים.
הרופא נכנס לאחר זמן מה, דווקא היה מאד נחמד אמר לי את ההמלצה שלו. אחרי שנפל הפור נתנו לי לחתום על מסמכים אבל לא הסבירו כלום כמובן. הכל נורא ענייני טקטי. עוד אחת מהעדר.
לקחו אותי לחדר
ניתוח אבל בכניסה אליו נכנס ניתוח חירום והחזירו אותי לחדר לידה. ככה עברו כמה שעות. בשלב מסוים כשהבנתי שלא יודעים מתי אכנס לניתוח ביקשתי
אפידורל כי הבנתי שאני לא מוגדרת כחירומית אלא רק כדחופה.
הסבירו לי שאם אני לוקחת אפידורל ההרדמה תהיה אפידורלית ולא ספינלית. לא אמר לי יותר מידי ורק כאבתי כבר ככ הרבה שעות שרציתי שמישהו יפסיק את הצירים כדי שאוכל גם להרגע לקראת הניתוח.
ברגע שהמרדים התחיל לטפל לי בגב וקימר אותי באופן מאד לא נעים וברוטלי אז החליטו האחיות שזה הזמן הכי טוב לעשות החלפת משמרת בתוך החדר. והופ מי נכנס לחדר?
אח גבר. כשאני עם גב וטוסיק חשופים על המיטה, רכונה עם הפנים למטה ולא יכולה להסתכל עליו.
הרגיש מאד לא נעים. ביקשתי במפורש שאני לא רוצה שיטפל בי גבר תוך כדי שאני שעונה ככה מבלי שאני בכלל רואה אותו. והתחילו להשתיק אותי שהוא לא יבצע לי בדיקות וגינליות וכדומה.
(ואני שואלת מה הקשר? ביקשתי שלא יהיה לי אח גבר ופשוט ביטלו את הבקשה שלי.) הוא גם לא ידע להתמודד עם הסיטואציה וניסה לספר בדיחות מפגרות שרק עצבנו אותי.
אח שלי: אני לא חברה שלך. אני אישה. במקרה גם דתיה. שלא מעוניינת שתהיה בחדר שלי כרגע במצב נפשי לא פשוט ואינטימי חשוף.
אני קופצת בכוונה להכנה לקיסרי כי מבחינתי הרגע הזה זה הרגע שנחרט לי בזכרון כטראומה.
העבירו אותי כשאני עם אפידורל לחדר ניתוח.
בעלי הלך להכין את עצמו.
אני בסטרס מטורף. משתדלת להסדיר נשימות אבל מאד לחוצה וחרדתית. מרגישה פחד משתק.
שלושה אחי חדר לידה התחילו "לטפל" בי. מבלי שהם מציגים את עצמם. מבלי כמעט אינטראקציה. מתחילים לגעת לי בגוף. אני עם חלוק. משותקת ברגליים. משכיבים אותי על מיטה מעלים לי את החלוק. אני ערומה. המון אנשים יוצאים ונכנסים לחדר מבלי שיש לי סיי בעניין.
אני לגמרי חשופה חוץ מהחזה.
מתחילים לסבן אותי, לקרצף אותי ואחכ לגלח אותי. לא מדברים איתי לא מדברים אליי. ואז כופתים לי את הידיים. בלי שום הכנה. בלי שום הסבר ואני רועדת. ממש רועדת. שואלת איפה בעלי. בקושי עונים לי וגם כשעונים עושים טובה.
הרגליים שלי מפושקות על מעמד כזה כמו של
גניקולוג. אני ערומה והרגליים כפותות. מעלים לי החלוק למעלה שמים עוד חוצץ אני לא רואה מה קורה.
תחושה של בשר בנוסח לשחיטה או של גופה שמנותחת בשיעור אנטומיה.
מלא אנשי צוות יוצאים ונכנסים. אני בסטרס מטורף. בוכה. והתחושה שלאף אחד חוץ מאחות חביבה לא אכפת.
הרופאים נכנסים לחדר ויש שני מרדימים מאד לא נחמדים. אני מבקשת לשאול שתי שאלות והמרדים מזלזל בי וצוחק עליי מול הרופא ואומר: "רק שתיים?"
מתחילים לעשות עליי טסט ובעלי עוד לא בחדר. בסוף הוא נכנס כשכבר התחיל הניתוח.
כמובן שהרגשתי הכל בניתוח. חוויה מאד לא נעימה. לא ברמה של צרחות אבל ברמה שמאד מאד מטרידה. לא יודעת אם זה בגלל שההרדמה היתה רק אפידורלית.
אחרי הניתוח הרדימו אותי כנראה בשלב התפירה ונתנו לי מורפיום אבל גם את זה לא סיפרו לי. פשוט התעוררתי בחדר התאוששות ממוסטלת לגמרי.
אחרי ניתוח וההתאוששות שמו אותי בחדר במחלקה עם ארבע
נשים. זוועה. (אגב שירותים מחוץ לחדר משותפים לחדר הזה ולחדר נוסף. כל המלווים של הנשים כמובן משתמשים באותם שירותים ואפס תחושת פרטיות) לא שאלו אם אני רוצה הפרדה או לא. כל אישה שם בחרה משהו אחר ובלילה אחרי קיסרי כשאת הכי שפוכה והפוכה וכואבת את צריכה להתעורר מתינוקות של אחרים. מבעלים של אחרים.
בעלי לצערי לא היה איתי בלילה אז הייתי נתונה לחסדי האחיות. והיו שם לא מעט אחיות לא נעימות שנתנו תחושה שאני מעיקה עליהן עם הבקשות שלי ונתנו לי להרגיש לא טוב עם זה שאין לי ליווי. לאחת מהן לקח מעל שעה להביא לי אופטלגין באותו לילה. ואני כמובן לגמרי "נכה" מהניתוח.
כמובן שאת התפרים עשו עם סיכות. כשהוציאו לי כאב לי כאבי תופת. חלקן של הסיכות חוברו בצורה שרלטנית וממש ממש נתקעו בבשר..גם חלק מהחתך פתוח לי עדיין ואני מטפלת בו באופן עצמאי בבית.
זה פחות או יותר מסכם את החוויה הנהדרת שהיתה לי בתל השומר.
מכל התיאור הזה מה שהכי היה קשה לי זה התחושה שאני לא בן אדם בעיניי הצוות הרפואי אלא עוד מקרה או עוד מטופל. לא הציגו את עצמם חלק מהאנשים. לא נתנו פרטיות והכי חמור לא כיבדו את הסיטואציה. לא כיבדו אותי ולא את הגוף שלי.
מאד מתלבטת מה לעשות עם זה. מאד קשה לי עם זה.
בעלי לצערי לא מבין למה זה נחקק כטראומה אצלי. שזה עוד יותר מקשה עליי.
חרא
אל תלכו לתל השומר.
