פורום רשלנות רפואית

בחודש ה7 להריון בערך, התגלתה אצלי סכרת הריון. הטיפול היה בתזונה נטו בלי אינסולין. בהתחלה שמרתי על דיאטה כמה שיכולתי ובדקתי ערכים, כחודשיים לפני לידה התחלתי לחפף ופחות לשמור ולבדוק. יום חמישי 20.9 כשאני בשבוע 39+1, הלכתי למעקב הקבוע שלי אצל הרופא, לאחר הערכת משקל של 3.400 הוא הוציא לי הפניה לזירוז. בגלל החגים, הוא אמר לי לבוא ביום שלישי לבית חולים. יוצא שבוע 39+6 , 3 ימים לפני המשוער שלי (28.9 משוער).

הגעתי 9 וחצי בבוקר לבית החולים עד השעה 12 סיימנו את כל הבדיקות, הסתבר בפניי שיש לי צירונים, פתיחה של 2 וחצי סמ ומחיקה 70-80%. הערכת משקל 3.600. אמרו לי שאני יכולה להיכנס לחדר לידה.

עד כאן הכל טוב ויפה. בשעה זו כבר התחלנו להיות רעבים אז שאלתי את הרופא אם אפשר ללכת לאכול קודם, הוא ענה שאין בעיה שנלך נאכל נחזור עד השעה 14:00. כך עשינו, הלכנו לאכול בזריז וחזרנו למיון יולדות בשעה 13:00.

רק מה פתאום מסתבר? שיש עומס ואין מקום בחדרי לידה. ונאמר לנו שיעבירו אותנו למחלקת מיון נשים להמתנה לחדר לידה. רק בשעה 16:30 העבירו אותנו למחלקה. אני היתי קצת עצבנית אבל לא חשבתי שיש סיבה לדאגה.
ומפה התחילו הבעיות לצוף. היתי על הולד 48 שעות. במשך 48 שעות ואפילו יותר אם להיות ממש קטנוניים, אף אחד לא הצליח לענות לי על השאלה "מתי אני נכנסת לחדר לידה".

כל הזמן חזרו ואמרו " המקרה שלך לא דחוף אפשר לחכות איתך אבל את הראשונה בתור, פשוט אם מישהיא מגיעה אלינו בשלב של לידה פעילה או שבוע יותר מתקדם וצריכה זירוז העדיפות היא להכניס אותן." בסדר גמור מקובל עלי, ידוע שבדברים האלה אין תורות וזה לפי דחיפות. אבל במשך 48 שעות לא להיכנס לחדר לידה, כשזה חג, והשישי שבת מתקרב, כבר התחלתי להתעצבן. היתי כבר שבוע 40+1, ולא יכלתי לסבול יותר את המצב הזה של החוסר ידע.
יום חמישי בבוקר כשאני ב40+1 , חשבתי שהינה הגיע הישועה, התעוררתי ב6 וחצי בבוקר ודבר ראשון שאמרו לי "מחכה לך חדר לידה, נגיש ארוחת בוקר ויבואו לקחת אותך." שמחתי. סוף סוף.

חזרתי לחדר , בשעה 8 הגיע אחות למדוד לי מדדים ומוניטור. שעה וחצי היתי על מוניטור אלוהים יודע למה. ברגע שסיימנו שאלתי את האחות שניתקה אותי "נו מה קורה מתי מעבירים אותי?' התשובה שלה היתה "לאן?" פה זה היה הקש ששבר את גב הגמל. מה הסתבר? שבזמן הזה הגיע אישה עם מקרה יותר דחוף ונכנסה במקומי. אוקי מקובל עלי, אבל אם זה המצב ואתם ממשיכים להגיד שהמקרה שלי לא דחוף, אז תשחררו אותי תנו לי ללכת הביתה כי בקצב הזה כל הזמן יכולה להגיע מישהיא עם מקרה יותר דחוף.

אני , כבר לא יכלתי לסבול את זה והלכתי לקבלה ופשוט עמדתי שם בכיתי ואמרתי "תנו לי לחתום על תופס סירוב אישפוז. המקרה שלי לא דחוף אני רוצה הביתה שחררו אותי." בקיצור הרמתי על הרגליים את כל המחלקה של מיון נשים. כי ככה זה במדינה עד שלא עושים סצנות ועד שלא מרימים את הקול שום דבר לא זז.

השעה היתה 12:30, ופתאום באורח פלא השתחרר חדר לידה בשבילי.

והינה סוף סוף ב14:30 נכנסתי לחדר לידה. קיבלתי מילדת שמהרגע הראשון התאהבתי בה והתפללתי ללדת במשמרת שלה.

אני, מאוד פוחדת מהאפידורל ויש לי בעיה עם זריקות ומחטים, מהרגע הראשון אמרתי להם שאני רוצה טבעי.

15:45 - כבר שמו לי פיטוצין. כל חצי שעה בערך, המיילדת נכנסה והעלתה מינון עד כאן לא הרגשתי כלום. המוניטור הראה צירים אבל לי לא כאב ולא הרגשתי כלום.

19:30 - המיילדת בדקה אותי- אין התקדמות. אותה פתיחה. אז החליטו לקרוא לרופא לפקיעת מים.

20:00 - פקיעת מים. מים מקונאליים. מכאן כבר התחלתי להרגיש צירים וכאבים אבל נסבלים. אלוהים ישמור למה אף אחד לא הזהיר אותי מהכמויות מים שיוצאות. ועוד כשזה מים מקונאליים, הריח והגועל. איכס.

בנתיים עד כאן אני עוד מרגישה גיבורה תמימה ונאיבית "וואו איזה כיף בקושי כואב לי אני עוברת את זה כמו גדולה בלי אפידורל." חשבתי לעצמי. מנסה לזרז את זה בצורה טבעית עם כדור פיזיו, תנועות אגן, ומשתדלת לעמוד כמה שיותר שהכוח משיכה יעשה את העבודה.

22:00- פתיחה של 4 סמ. רק 4!, המיילדת המקסימה שלי, אמרה שזו התקדמות יפה אבל, בעוד שעה היא מסיימת משמרת והסיכוי שהיא תיילד אותי אפסי. בשלב הזה כבר היתי מרותקת למיטה. וביקשתי גז צחוק.

22:30- פתיחה של 6 סמ. וואו איזה התקדמות! אבל פאק איזה כאבים. בקושי מדברת , מצליחה להוציא מהפה את המילה "טשטוש". המיילדת "אני מצטערת אבל זה מאוחר מידי, בשלב הזה אנחנו לא נותנים טשטוש כי זה דרך הווריד וזה ישפיע על העובר ואנחנו לא אוהבים עוברים מסטולים, אבל אם את רוצה אפשר אפידורל." אני כמובן מסרבת.

23:00 - חילוף משמרות. המילדת שכנירא תיילד אותי נכנסת. מהרגע הראשון לא אהבתי אותה, לא באה לי טוב בעין אבל אין מה לעשות זה מה יש.

מפה כבר איבדתי את חוש הזמן.

הצירים והכאב מתגבר, המיילדת בקושי נכנסת לחדר. כל פעם לוחצת על הזמזם ולוקח לה, כמו מה שנראה שעות, להגיע. ואם מישהיא נכנסת לחדר שלי הן באות בגישה של "כן מה? את עוד לא בלידה. מה את רוצה? את רוצה ללחוץ? תלחצי."

אני בשוק והמומה. כואב לי נורא, יש לי בחילות הגז לא עוזר, אף אחד לא אומר לי מה לעשות איך מתקדם, אף אחד לא בודק אותי. שוכבת לי בחדר עם כאבי תופת ומרגישה שזהו אני בהתקדמות מטורפת. כל מה שרציתי שיהיה לידי איש מקצוע שידריך אותי לפחות איך לנשום איך להתנהל ואיך להתמודד עם הכאב.

עוד פעם מצלצלים בזמזם כי זהו די רוצה אפידורל. אבל רוצה אותו רק אם אני עדיין תקוע על 6 סמ. מתחננת שיבדקו אותי, בודקים. 8 סמ.

וואו איזה אושר עוד מעט זה נגמר. אבל הוא עדיין גבוה ובמצב של ספינות -2.

מנתקים אותי מהפיטוצין כי יש כבר צירים חזקים ומבוססים.

שוב נשארת לבד בחדר. בלי אף אחד שילווה אותי. לידה ראשונה, מאיפה אני ובעלי יודעים להתמודד עם זה? אך יאמר לזכותו שהוא פשוט הדהים אותי עם הסבלנות שלו והתמיכה.

כאבי תופת. לא יודעת כמה זמן עבר מהבדיקה אבל מרגישה לחץ וצורך ללחוץ . שוב קוראים למיילדת אבל היא עסוקה בחדר אחר. אחכ הסתבר לי שהיא קיבלה לידה בחדר אחר. עד שהיא באה מרגיש שעות.

מגיעה, בודקים אותי. פתיחה 10. ספינות +1. עדיין לא ממש שם. אז שוב המילדת משאירה אותי לבד. מכינה הכל ללידה ויוצאת.

אני כבר מותשת, כשיש ציר לוחצת כבר לבד על דעת עצמי כי זה מקל על הכאב וכי אולי זה יעזור לו לרדת למטה. ככ היתי כבר עייפה, וויתרתי על הגז צחוק ולקחתי מסכת חמצן כי הרגשתי שאני פשוט שוכחת לנשום ואין לי אוויר.

לא יודעת כמה זמן היתי במצב הזה, אבל ברור שמהר מאוד אחרי שהמיילדת יצאה , לחצנו על הכפתור שקורא לה כי ידענו שהיא לא תמהר להגיע.

הגיע רופא, שאמר שצריך להביא לי זריקה שנוגדת את הפיטוצין כי יש לי צירים תכופים מידי ואני לא מצליחה לנוח ולהתאושש בין ציר לציר. וחשבתי לעצמי "איזה יופי אולי אאסוף כוחות ללידה עצמה". אבל זה לא עזר יותר מידי.

ואז היא הגיעה, וסוף סוף אמרה את מה שכל כך רציתי לשמוע "יאללה יולדים". זה היה פשוט כמו שירת מלאכים למשמע אוזני המשפט הזה.
חשבתי לעצמי "זהו עכשיו באמת עוד קצת".

והתחלנו ללחוץ.

ואז הסתבר שהצירים שלי קצרים מידי. וכל לחיצה הוא היה יוצא קצת וחוזר. ניסיתי לבד אבל הרגשתי שאין לי כוחות.

ראיתי את ההבעה על הפנים שלה וזה פשוט לא בישר טובות.

היא קראה לעוד מילדת שתעזור ותלחץ לי על הבטן.

בשלב הזה בעלי התחיל להרגיש לא טוב והחליט לצאת מהחדר. וראיתי את המילדות מתלחששות ביניהן ועושות פרצופים שאת לא בדיוק רוצה לראות בזמן לידה . אבל לא הבנתי מה קורה סביבי ממש. באמת שלא יכלתי יותר והיתי מותשת.

בסוף בעלי חזר עם כוחות מחודשים וחיזק אותי מנטלית ונפשית.

מה הסתבר? שהן חשבו שהילד פשוט לא ייצא ואם ייצא , אז לא בין החיים.

בעלי אמר לי ששמע אותן אומרות "את בטוחה שהוא נושם? אני לא שומעת אותו נושם" ומשפט אחר כמו "אל תגידי לי שזה קורה לנו עכשיו". הוא אמר שאחרי שחזר היה חייב להסתכל ולראות מה קורה שם וראו שהוא עם חצי ראש בחוץ ושהצוור של הרחם כנירא לוחץ עליו וחונק אותו כי אני לא מצליחה ללחוץ עוד כדי להוציא אותו מספיק. כפרה עליו שהחליט לאזור כוחות ובמקום לברוח, להישאר בחוץ, נשאר איתי ונתן לי את החיזוק הנפשי הזה שהיתי צריכה.

1:40 בלילה- בסופו של דבר, טפו טפו טפו יצא בריא ושלם.

משקל 3954. בלי סיבוכים בלי בעיות בריא ושלם . חמסה חמסה.

והעיקר בילבלו את המוח ש"את לא דחופה להיכנס לחדר לידה" והינה רק בנס יצא בריא ושלם.

כי זה הריי מובן מאליו שהערכות משקל זה לא מדע מדוייק, וידעו על הסכרת וידעו שהתזונה שלי לא מאוזנת, וזה היה יכול להיגמר לגמריי אחרת!

כמובן שגם אני אשמה והיתי צריכה לשמור על תזונה, אבל אם כבר הגעתי לבי"ח ואתם יודעים שזה המצב, למה להיות בכזו שאננות?

בקיצור. תודה לאלוהים ששלח את המיילדת השניה, שבאותו הרגע שנאתי את הנשמה שלה כי כאב, אבל הבנתי שהכל קרה רק בזכותה.

לסיכום,
לא האמנתי שאעבור את זה, שאשרוד ושאצליח בלי אפידורל כשזה עם זירוז. מצד אחד שמחה שעשיתי וי על המטרה שהצבתי, מצד שני לא בטוחה שלידה שניה רוצה לעבור את כל זה שוב.
מאוהבת בקטני, מאושרת עד הגג. לא מאמינה שהדבר הזה יצא ממני.

ובאמת שהרבה בזכות בעלי. שלא עזב אותי לרגע שעם כל הזוועות שהוא ראה שם (הפתיחות הלחיצות, הדם, השיליה, המים המקונאליים ועוד ועוד) נשאר לצידי , אמר את הדברים הנכונים בזמן המתאים, היה קשוב ותומך. אמא שלי לא הפסיקה להגיד כמה שזכיתי לכזה בעל וכמה הוא חזק.

מבחינת חווית בית החולים, עכשיו כשאני אחרי זה, אני לא כועסת על המיילדת אני פשוט הבנתי שיש בעיה של כוח אדם.

החוויה שלי לא היתה הכי טובה מבחינה הנפשית, אבל אני לא לגמריי שוללת את האופציה שאלד בו בפעם השניה. אולי עד הפעם הבאה יישתפר.