פורום רשלנות רפואית

ערב טוב

קראתי את פוסטים בפייסבוק וראיתי שעוד נשים פרסמו את הסיפורי לידה שלהם, עם סוף טוב ובניגוד למקרים הקשים של הרשלנות הרפואית. בשביל שאמהות יקראו ויכירו גם את המקרים עם הסוף הטוב.

12.6.17- הגעתי לבית חולים זיו למעקב בו הייתי מאמצע חודש שמיני.. ה- מעקב, לא רופא אחד ולא שניים סברו כי העובר שלי קטן (לא בגבול הנורמה) ויש להיות במעקב מדי שבוע בכדי לשלול מחלות אפשריות, את זה מבשרים לי בשבוע ה34 להריוני (הראשון חשוב לציין, כך שכל רופא מולו ישבתי היה בעיני בגדר אלוהים).

כך משבוע לשבוע מגיעה למפגשי המעקב, מכל מפגש יוצאת ממררת בבכי וחוששת לדבר הקטן והטהור שיושב לי בבטן..שכבר כבד וקצת מציק ומה פתאום עכשיו גם יכול להיות שהוא לא מושלם?! מה זה קטן מידי? היה לי הריון כל כך קשה, למה זה מה שמגיע לי עכשיו?! בין מפגש למפגש שמעתי חוות דעת נוספות, של רופאים שונים, משוועת לפיסת מידע טוב, מתחננת לאלוהים שהרופא הבא שאפגוש יבשר לי שהכל טעות אחת גדולה ושהכל בסדר, אבל זה לא קרה, היו רופאים שאמרו שמנסיונם מדובר סה"כ בעובר רזה שיגדל יפה בחוץ ומנגד היו רופאים שהציגו המון מחלות אפשריות (כסת"ח) ואף הציעו לי להפסיק את ההיריון (לידה שקטה לא עלינו) הגעתי לשבוע 38, בפגישת המעקב (האחרונה שנתתי לה להיות) טען הרופא כי העובר עדיין קטן מאוד וכי התפתחותו ברחם הגיעה למקסימום שניתן, לא נראתה התקדמות, עלייה במשקל, גדילת עצמות משבוע 36 ולי יש שתי אופציות, האחת לחכות עד שאלד כשבנתיים התנור שלי (רחמי היקר) אינו תורם להתפתחות העובר או לקחת זירוז וללדת, בחרתי באופציה השניה, קיבלתי זירוז והמתנתי בכליון עיניים לראות את התינוק שלי, האמנתי בכל ליבי שהוא יצא מושלם ושהכל שטות אחת גדולה ועדיין ליווה אותי פחד נוראי...

חודשיים לפני הלידה, אני ובעלי הלכנו לקורס הכנה ללידה (לפני שהתחילו כל הבדיקות המעיקות והמעקב המטריד), כמו כל הורים בפעם הראשונה, התרגשנו מאוד והתכוננו בכל דרך אפשרית ללידה, שתיתי עלי פטל לכיווץ הרחם החל מחודש שביעי, עשיתי פילאטיס כדי להכין את האגן, הלכנו להרצאות, קראנו ספרים, הכנו תיק הכל לקראת לידה רגילה.

ואז הגיע הרגע הגדול, לקחתי זירוז בבית חולים, התחילו צירים איומים, סביב מיטתי בעלי ומשפחתי היקרים, כולנו מחכים... האחות ניגשת אליי מידי פעם להעיף מבט על המוניטור, אני כואבת ממש ומשהו מרגיש לי לא טוב, לא נכון.. ביקשתי מהאחות להראות את המוניטור לרופא, היא טענה שהכל בסדר ואני אמרתי שהכאב הוא מוזר, הוא לא מה שהתכוננתי אליו, האחות צחקקה ואמרה שככה זה התחלה של צירים ושהכאב הזה עדיין בשלבי הנחמדות שלו, התעקשתי (למזלי) על בדיקת רופא.. לא עברו 2 דקות והאחות חוזרת עם כיסא גלגלים ומבקשת ממני לעבור אליו (הולכים לבדיקה אצל הרופא) בעלי מתלווה אלי וסוחב אותי בכסא ומכאן מתחיל סיפור הלידה שלי.

אנו נוסעים במסדרון קר וחשוך, יש שם פלורסנט שמהבהב וחייב להחליף אותו, אני מתעסקת בכל דבר אחר בכדי להסיח את הדעת מהתהיות החולפות בראשי בדרך לחדר הרופא, כמו למה אני על כסא גלגלים? למה האחות מבקשת שנזדרז?

האחות פותחת את דלת החדר, שם ממתינה אחות אחרת ומקבלת אותי ברצף המילים הבאות: "אנחנו שמים לך חמצן ומחברים אותך למוניטור, אני מבקשת ממך להישאר רגועה למרות שהעובר במצוקה"

באותם רגעים אני מרגישה שחרב עלי עולמי, מה פתאום מצוקה?! לפני רגע ישבנו בחדר הלידה כולנו ואמרתם שהכל בסדר, שהכאב שלי בסדר.!
הדופק של העובר חלש ולא מצליח להתייצב, הדופק שלי בשמיים, אני בוכה ומתפללת לה' שלא יעמיד אותי בנסיונות כאלה שאלד כבר ושהכל יהיה בסדר.

האחות, תוך כדי שהיא מחברת אותי למוניטור וחמצן מחייגת לרופא שנמצא במחלקה ומפצירה בו להגיע מייד לחדר בו אני נמצאת, הרופא מגיע ומבקש להוריד אותי מייד לניתוח.
אני מסרבת כי אני לא באמת מבינה מה קורה ומה פתאום ניתוח אני ממש מוכנה ללידה רגילה, לא עוברת דקה (שמרגישה אז כמו נצח) ולחדר נכנסים עוד 2 רופאים לתת חוות דעת נוספת וגם הם ממליצים לשלוח מייד לניתוח חירום.

בין כל הרעש בחדר, בין כאב שלי לכאב של בעלי, בין כל ההמולה והצעקות אני עוצמת עיניים ויש סביבי דממה חרישית ואחות אחת שמנערת אותי וצועקת 'את חייבת לחתום עכשיו! את רוצה ללדת תינוק חי או מת?!' אני חותמת באפיסת כוחות וכבר מובילים אותי לכיוון המעלית לחדר ניתוח, מאחרי מיטתי בדרך המהירה כל כך למעלית עומדים הרופאים האחיות ובני משפחתי שצועקים לי לא לדאוג ושהכל יהיה בסדר, אני כבר לא מאמינה לאף אחד ומכאן והלאה זה אני, התינוק שלי והקב"ה.
לחדר הניתוח לא נותנים לאף אחד להיכנס איתי מאחר וזה ניתוח חירום.

אני נכנסת לשם, קר שם, הכל טכני.. יש מרדים, מנתח, אחות שהתלוותה אלי ועוד כמה אנשים שעושים את עבודתם המדוייקת, המרדים ניגש אליי, בלי להסביר יותר מדי הוא מבקש ממני לשכב על הצד ולא לזוז, הוא מקפל אותי בכוח ומזריק לי חומר לגב, אני לא מבינה מה קורה סביבי, הכל נראה לי אכזרי באותו הרגע, לא הכינו אותי לזה בשום קורס או הרצאה בה הייתי..וילון מסתיר את הבטן שלי, אני רועדת מפחד! האחות שליידי מספרת לי תוך לחישות באוזן מה עושים לי, אני מבקשת ממנה שתפסיק, אני לא רוצה לדעת, אני רק מחכה לשמוע בכי של תינוק!!! אחרי 10 דקות ארוכות ומייגעות, בהן אני זוכרת עצמי חצי ממלמלת חצי צועקת פרקי תהילים ומדברת עם ה', שמעתי אותו בוכה, פעם ראשונה, מזמור לתודה היה הדבר הראשון שהוצאתי מפי, ביקשתי לראות אותו ואמרו לי שאי אפשר שחדר ניתוח קר ושחייב להוציא אותו, בעיניים מלאות דמעות התחננתי לאחות שתביא אותו רק לשניה, רק להביט בו. היא הסכימה, ראיתי פנים קטנות עטוף כולו שלא יהיה לו קר, שלושה קילו של מתיקות אינסופית, הוא שליו ולא יודע מה הלך פה לפני כמה שעות.

כמה שעות אחרי הניתוח לא תיארתי לעצמי שקיים סף כזה של כאב, ההחלמה הפיזית הייתה קשה מאוד ולא פחות ההחלמה הנפשית..
היום, ארבעה חודשים אחרי, יש לי סיבה לקיום, נולדה לי אחריות, איש קטן ומהמם ששווה כל כאב שיכול להיות, שובב כזה שישב בתנוחה לא טובה בבטן וגרם לכולם לחשוב שהוא קטן מהרגיל.

בהזדמנות הזו, תודה לכל מי שליווה אותי בהריון, בלידה ובחיים שאחרי ותודה לבורא עולם שנתן בי אמונה ושיקול דעת נכון לאז.