פורום רשלנות רפואית

סיפור לידתו של גבע מתחיל בהיווצרו וגדילתו ברחמי. בשבוע 12 בערך גיליתי שנדבקתי ב-CMV. תיארוך ההדבקה היה לזמן ההתעברות. סיכוי של 5% בלבד שידביק את גבע והמתנה מורטת עצבים של 8 שבועות עד בדיקת מי השפיר, לדעת אם נדבק.

לצד הלחץ, הייתי אופטימית. בתוך הבטן שלי פעם גבע וסימן לי בדרכו השקטה שהוא פה כדי להישאר. ביום הבדיקה הוא כבר קיבל את השם גבע.

רציתי להתחבר אליו, להזמין אותו להישאר ולבחור בנו. דיברתי אליו ונתתי לו זהות.

מי השפיר יצאו חיוביים והתחלנו מסע של ייעוץ גנטי, סקירות מכוונות ו-MRI וניטורים כדי לוודא ששום פגיעה מוחית לא קיימת. זה הריון שיש בו הרבה מתח ורגעים של נפילה. ובכל זאת, ברב הזמן היינו אופטימיים. כל סקירה תקינה מעלה את מפלס האופטימיות.

גבע הוא ילד שני.

את נבו ילדתי בבית החולים כרמל בחיפה. זו היתה לידת בית מתוכננת שבסוף לא יצאה אל הפועל אחרי חמישה ימים של ירידת מים. חלום שנשאר בפנטזיה ולא הוגשם.

גבע הוא גם הילד האחרון בתכנון המשפחתי שלנו ולכן רציתי מאוד ללדת אותו בבית.


כל ההריון הייתי חצויה ודחיתי את סגירת מיילדת הבית. זה חלק מהריון CMV. הכל נדחה. מצד אחד רוצה ומצד שני חוששת לעשות תוכניות ארוכות טווח.

בשבוע 35, אחרי שה- MRI חזר אף הוא תקין, מצאנו לנו מיילדת בית.

בשבוע 37 היתה סקירה עם רופא שאינו הרופא הקבוע שלנו והוא אומר לי שהוא רואה הרחבה בחדרי המח. באתי לבד לסקירה הזו, הסקירה האחרונה המתוכננת לפני הלידה, כי מבחינתינו הכל היה בסדר והרגשנו שזה סתם לסמן וי.

בעוד הוא מדבר איתי על פרוצדורות של הפסקת הריון, אני מסתמסת עם בן-זוגי וקוראת לו להגיע דחוף לבית חולים רמב"ם.

הכל מתערבל לי. המילים שלו חולפות דרכי.
"אז מה את רוצה לעשות?"

ואני אומרת לו שכרגע אין לי מושג. הוא הטיל עלי פצצה והוא גם לא יכול לענות על שאלות (מה הסיכון, באיזה אחוז) ואני צריכה ללמוד את זה קצת, להתייעץ.

אני עולה למעלה למחלקת הריון בסיכון גבוה לרופאה המקסימה שמלווה אותי, דר מיכל ויטנר. אנחנו מבצעים סקירה נוספת עם רופא אחר שרואה תוצאות אחרות, אבל גם גבוליות וממליץ שנעשה עוד MRI.

במקביל אני מקבלת עזרה מחבר טוב של המשפחה להשיג תור בהול לסקירה נוספת אצל מומחי CMV.

הכל מתערבל לנו. אני משוחחת עם המיילדת ומסתבר שגם היא מבינה בדיוק באותו היום שכלל אסור לה לילד אותי בבית בגלל ה-CMV

בטוב ליבה היא משאירה את עצמה כאופציה לדולה, תמיכה בבית עד לרגע שחייב להתפנות, ומשאירה את עצמה זמינה עבורי ללא התחייבות, אם אבחר בכך.


יומיים אחכ אנחנו מבצעים סקירת מערכות נוספת והכל תקין. מומחה המח שאנחנו אצלו אומר שזו טעות נפוצה. יש למדוד במקום מאוד מסויים וכל תזוזה משם תביא לתוצאות שגויות.

אלו היו יומיים בלתי אפשריים.

סוף שבוע 37.
אני מתכננת ללדת בקרוב, כמו את אחיו.

אך כלום לא נראה באופק.

אני סוגרת עם דולה, חברה מהקיבוץ, שתלווה אותנו (היא היתה אמורה להתלוות גם ללידת הבית) ואנחנו פורמות קשרים. הלידה הקודמת שפוספסה, הפחדים הנלווים, הפחד מהכאב הצפוי שהיה נורא בלידה הקודמת ואיך אעמוד בזה?, החלום שמתנפץ ואיך שוב אלד בבית-חולים? שונאת בתי חולים, המתח שנלווה לכל ההריון הזה.

היא מבקשת ממני לדמיין את הלידה בבית החולים, להתכונן אליה, כדי שלא אגיע שוב מופתעת ואתאכזב קשות.

שבוע 39 מתחיל וכלום לא נראה באופק. אני עם צירונים כבר שבועיים, אבל זה תמידי ואני כבר לא מתייחסת לכך. הפקק הרירי יוצא בחלקים וגם הוא כבר מבחינתי לא מבשר יותר מדי. אני מתה ללדת ומתה מפחד.


שבוע 39 פלוס שלוש, יום שלישי. הולכת לשיעור בקורס שאני לומדת. הם מבטיחים לי שבסופש אני יולדת.

שבוע 39 פלוס ארבע, אני עולה את העליה מהבית שלנו למרכז הקיבוץ. חברה עוצרת אותי ואומרת שלפי הפנים יש לי עוד שבוע. אני אומרת לה שאני אלד הסופש.

שבוע 39 פלוס חמש. יום חמישי.
בוקר שגרתי. דווקא הבוקר אין צירים.
מבלה את הבוקר עם נבו הבכור, נפרדת ממנו ואבא שלו וחוזרת למיטה. אין לי כח לכלום.

מהמיטה אני סוגרת קצוות. בכל זאת ה-14 לחודש ואני עצמאית. שולחת דוח מעמ. מסתמסת עם שותף ואומרת לו שיחשוב מהר מה הוא צריך עוד (סוגרים דוחות) כי ביום ראשון כבר לא אהיה זמינה. מצחקקת עם משפחתי בוואטס-אפ.

נכנסת להתקלח.
מכינה לי קפה וצנים עם אבוקדו.

השעה תשע וחצי. הנה הם באים גלים קטנים.
הברייקסטונס שהיו בימים האחרונים.
אבל אולי הפעם?

אני לא מצליחה לסמוך על עצמי אבל קול פנימי אומר לי שאולי הפעם זה אמיתי. לא מאוד כואב לי אבל מרגיש סדיר. מתזמנת לי באפליקציה. כל חמש דקות. ואלכ ארבע. הוא אומר לי לצאת לבית החולים. כבר?

נראה לי הזוי. רק התחלנו וזה אפילו לא כואב.

בעשר וחצי מתקשרת לבן-זוגי שאולי כדאי שיגיע. זה מרגיש שיש עוד זמן ואני מפנטזת על טיול בפרדס ביחד כדי להעביר את הצירים לכשיתגברו וכל מיני דברים שקראתי כאן. בראש אני מתכוננת ל-24 שעות של שלב לטאנטי. אני רוצה גם שנספיק קצת לסדר ולנקות את הבית.

שולחת גם וואטס-אפ לדולה שלנו והיא כרגע לא זמינה.

אין לחץ.

בינתיים מכניסה מכונה של בגדים שארצה לקחת איתי לבית החולים ומתחילה לארוז תיק. כן, עד כה נמנעתי.

אני שולחת רשימת קניות לבן-זוגי שיעבור דרך הסופר-פארם להביא וגם בדרך דרך גולף קידס, הגיע המשלוח לנבו, ושיקנה תמרים ועוד כל מיני דברים שאני רואה ברשימה של המיילדת.


אצלי הצירים קצת מתחזקים. אני נכנסת שוב למקלחת ונהנית מהזרם על הגב התחתון. יש משהו נפלא בשקט הזה ובהיותי לבד. אני נושמת לצירים ואומרת לעצמי כן, את מסוגלת. את יכולה.

התיק עוד לא ארוז.

אני יוצאת מהמקלחת ומחפשת פלייליסט מתאים בספוטיפיי. מוצאת מוסיקה אפריקאית קצבית שמתאימה לי. משהו שקשור לשורשים, לאדמה. להתחבר לצ'אקרות התחתונות.

אני נעה על כדור הפיסיו לקצב המוסיקה ובין לבין מנסה לסיים את סידור התיק.

12:15 נעם בן-זוגי מגיע.

אני מבקשת ממנו לתלות את המכונה ששמתי כי אני רוצה שיספיקו להתייבש לפני שנצא. בראש שלי אנחנו מושכים עד הערב ואז יוצאים. אני מחכה לרותם הדולה שתגיע.

נעם מתקשר לאמא שלי ומבקש מהם להגיע אלינו. יש להם נסיעה ארוכה אלינו. בארבע הם צריכים להוציא את נבו.

בוואטס אפ המשפחתי עוד עניינים כרגיל. אני מתכתבת עם אחיותיי בקבוצה אחרת שהיא רק שלנו בנפרד.

איך שנעם עולה לקומה השניה לתלות את הכביסה מגיע ציר כואב מארץ הכואבים, אני נמרחת על הרצפה, מפשקת את רגליי ככל האפשר. אין סיכוי שהוא ישמע אותי כרגע כשהוא שם.

12:35 הוא יורד אליי ואני שוב נכנסת למקלחת. אני מתחילה לאבד פוקוס. כואב לי. הצירים מתעצמים ומצטופפים. חולפת בי המחשבה שאולי כבר לא נספיק לבית החולים.

ברקע אני נזכרת בלידה של נבו. הכאבים האלו שמתעצמים דומים לסוף הלידה של נבו. וגם שם הייתי לבד, מסיבות אחרות, והלבד הבודד וחסר האונים של אז מתחבר עם הלבד החזק של עכשיו. אני במסע תיקון.

אז הייתי מנוטרת מחוברת למליון צינורות וכמעט לא יכולתי לזוז. הכאבים שפילחו הרגישו שאני אסירה בתא עינויים. עכשיו אני אדון לעצמי, פועלת מתוך אינסטינקט פנימי, בטוחה בעצמי.

נעם קולט אותי ומבין שאנחנו כבר ב'מאני-טיים'. הוא מתקשר לדולה לבדוק מה מצבה ולוחץ עליה להזדרז.

אני על הרצפה במקלחת, אוחזת את שתי קרסוליו, מחזיקה את עצמי לא לנשוך אותו כדי להקל על הכאב שלי.

מצד שני אני ממש במודעות לסביבה, אני אומרת לו שלא הספקנו לנקות ושיראה את הלכלוך במקלחת כאן וכאן. אני חושבת על הטופס שאנחנו צריכים למלא לבניין לגבי רג'קטים בבית וכל מיני מחשבות ארציות ממלאות אותי במקביל.

אז אולי זה לא כזה קרוב?

12:45 רותם הדולה מגיעה.

היא שומעת את זעקותיי מהכניסה ומבינה באיזה שלב אני. היא מעסה קצת את הגב התחתון שלי.
אנחנו מחליטים לקרוא למדא כי אין מצב שאני נוסעת ברכב רגיל ככה.

נעם מתקשר והיא איתי.

אני מרגישה צורך לשכב על הגב כי אני לא מסוגלת לשאת את הכאב.

לחיצה אחת, יוצא קקי. רותם שוטפת אותי.

ומיד אחכ אני מרגישה ציר פנימי, פחות כואב מצירי הלחץ שהיו עד כה. אני לא צריכה לדחוף ושום דבר, אני מרגישה ממש איך הגוף הקטן נדחף החוצה מתוך השרירים הפנימיים. הראש בחוץ.

עוד ציר כזה וכל הגוף נפלט החוצה.

12:55 גבע מגיע לעולם.

אנחנו פתאום קולטות שלא היתה ירידת מים בכלל. גבע נולד עם שק מי השפיר שנקרע עם הלידה והשק עצמו עדיין מחובר אלי.


13:00 מדא מגיעים.
הם חותכים את חבל הטבור.

אני עדיין עם השיליה. הם מבקשים ממני לא ללחוץ אותה. אני שוטפת את עצמי ומתארגנת לפינוי לבית החולים.

הכל קסום ושקט כל-כך. בקצב שלי.

פאקינג ילדתי עכשיו במקלחת בבית. חלום לידת הבית התגשם בדרך לא דרך עבורי.

העולם עוצר מלכת.
נעם שולח תמונה שלנו לוואטס אפ המשפחתי וכולם בהלם. רק לפני רגע הודענו שיש תחילת צירים.