הלכה של בית המשפט העליון בעניין חיים בעוולה

הנתבע הנו הרופא שבדק את האם במהלך ההריון, כאשר המום לא אובחן לאורך הבדיקות שבוצעו. בסופו של יום בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את התביעה בעילת הולדה בעוולה ומכאן הערעור.

פסק הדין של בית המשפט העליון בראשותו של כבוד השופט בדימוס אליעזר ריבלין מתייחס להיסטוריה של ההכרה לראשונה בזכות התביעה של ההורים והיילוד נגד הרופא המטפל בפסק הדין של בית המשפט העליון דאז ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ, פ"ד מ(2)85 ולעובדה שלמרות ששופטי הרוב הכירו בקיום העילה של היילוד נחלקה דעתם בעניין ההצדקה לקיומה וכתוצאה מכך גם הערכת שיעור הנזק בתביעות מעין אלו.

בפסק הדין בעניין כץ הציגו למעשה שופטי הרוב שתי דעות לעניין הערכת הנזק אך השאירו את ההכרעה בעניין שלהן בצריך עיון. למעשה כבוד השופט לשעבר דב לוין וכבוד המשנה לנשיא דאז השופטת מרים בן פורת סברו כי יש להכיר בקיום העילה של הפרט רק במקרים בהם ניתן לקבוע כי טוב היה מותו מחייו והפיצוי במקרים אלו צריך להיות במידה שבעזרתה יהיה אפשר לצמצם את התוצאה של מצבו של האדם ולאפשר לו לתפקד באופן הכי טוב שניתן בנסיבות הקיימות.

כבוד הנשיא בדימוס השופט אהרון ברק וכבוד השופט שלמה לוין חשבו שצריך להכיר בעילה לאור העובדה כי חובת הזהירות שחלה על הרופא מחייבת אותו גם לנקוט באמצעים הנדרשים כדי למנוע את יצירת הפגם ולכן היא תתקיים גם במצבים שלא קיימת בהם מוגבלות חמורה. את הנזק לפי עמדה זו יש לחשב לפי הפער בין החיים ללא ועם המוגבלות.

באופן זה לאורך השנים התגלו קשיים משמעותיים ביישום אחיד של ההלכה שנבעו מריבוי התביעות שהוגשו בעקבות עצם ההכרה בעילה, הקשיים בהערכת הנזק, מדיניות הפיצוי ועוד, כל אלו שהובילו בסופו של יום גם להקמתה של הוועדה הציבורית בנושא.

כך כבוד השופט אליעזר ריבלין (בפסק דינו האחרון טרם פרישה) ושאר חברי ההרכב מגיעים למסקנה כי במציאות הקיימת אין עוד אפשרות להכיר בזכות התביעה של הילד של עילת החיים בעוולה.

השופטים מתייחסים לא רק לקשיים המשפטיים הנוגעים לנזק והקשר הסיבתי המהווים חלק מיסודות הבסיס של עוולת הרשלנות הקשורים בעובדה שהרופא לא גרם לנזק שהיה מום מולד ופיצוי על כך מהווה סטייה מהעיקרון לפיו מטרת הפיצוי היא לדאוג להשבת המצב לקדמותו ולכך שמשום שהנזק לא נגרם כתוצאה מהתרשלות קיימת בעייתיות בהטלת חבות על הרופא.

אלא הם עוסקים גם בקונפליקט הערכי הטבוע בהכרה של חיים עם מוגבלות כנזק שהיה עדיף למנוע אותו מלכתחילה.

תפיסה מעין זו אליבא דה ריבלין מנוגדת לנורמות החברתיות והמוסריות ופוגעת בזכות לשוויון של אנשים בעלי מוגבלות, בכבוד האדם ובעקרון קדושת החיים זאת בשעה שהשניים האחרונים הוכרו מפורשות כזכויות יסוד חוקתיות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

באופן זה החיים מהווים ערך בפני עצמו שיש לכבד אותו ובכל מקרה לא ניתן לקבוע בשום נסיבות שטוב היה מותו של פרט מחייו, שכן גם חיים עם מוגבלות מהווים ערך מקודש שיש להגן עליו על כל המשתמע מכך. באופן זה נותנים שופטי ההרכב מקום בפסיקה גם להסכמה שקיימת בנושא זה בשיטות משפט אחרות.

הרחבת עילת התביעה של ההורים

לצד ביטול עילת החיים בעוולה של הפרט, בית המשפט העליון מרחיב את ההכרה בעילת הולדה בעוולה מצדם של ההורים, באופן שיאפשר לפצות אותם כך שהסכום שיקבלו יכסה את ההוצאות על הצרכים של הילד למשך כל תקופת החיים שלו, משום שמבחינה משפטית ניתן לראות אותם כנפגעים הישירים מההתנהגות הרשלנית של הרופא, שכן הלידה מטילה עליהם מעמסה כלכלית ונפשית כבדה.

במקביל מצאו שופטי ההרכב לנכון להתייחס לשלוש סוגיות נוספות שעלו בעניין זה ולא נקבעה לגביהם הלכה.

כך בעניין הקשר הסיבתי בין ההתרשלות של הרופא באי גילוי המום והנזק שנגרם כתוצאה מאי הפסקת ההריון נקבע שאם היה לוועדה להפסקת הריון את כל המידע הדרוש והיא הייתה מורה על הפסקתו, רק במקרה זה ההורים יצטרכו להוכיח שללא ההתרשלות הייתה מתבצעת הפנייה.

כך למעשה הקביעה של הוועדה להפסקת הריון תשמש במקרים אלו כסוג של חזקה הניתנת לסתירה בעניין עמדת ההורים ביחס להמשך הריון.

בדומה, בשאלת הפיצוי בגין הנזק מסדיר בית המשפט באופן מפורט את הדרך שבה יחושבו הפיצויים וקובע שאלו יתייחסו גם לנזק שנגרם שאינו ממוני והקשיים השונים הקיימים בגידול ילד בעל מוגבלות ולצורך הקיים במקרים אלו למציאת סידור גם בנסיבות בהן נפטרו ההורים מבלי שהספיקו לדאוג לצורכי הילד.

הוא מתייחס לחשיבות של הסדרה חקיקתית של מתווה ברור לתשלום פיצויים במצבים מסוג זה.

מלבד זאת פסק הדין מתייחס גם לסוגיה של הפגיעה באוטונומיה בתביעה שמוגשת על ידי ההורים ומכיר בזכות הפיצוי שלהם בעניין זה, לצד בדיקת השאלה האם מתקיימת חפיפה שיש להימנע ממנה בין שתי התביעות. הפיצוי בעניין זה צריך להיות לפי נסיבות המקרה.

חידוש נוסף בפסק הדין מתייחס לכך שלאור השינויים האמורים, תביעות מהסוג האמור יהיה באפשרות ההורים להגיש רק אם לא חלפה תקופת התיישנות של שבע שנים בהתאם לכלל שנקבע בחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 ולא עד ל-25 שנים כפי שקורה לפי כללי ההתיישנות בתביעה המוגשת על ידי קטין, שיהיה בו סביר להניח כדי להגביל באופן משמעותי את מספר התביעות שיוגשו בעניין זה.

עדכון מרץ 2018: הלכה משלימה וחדשה של בית המשפט העליון בנושא התיישנות עילת חיים בעוולה

ליחצו כאן לקריאת פסק הדין המלא בפורמט PDF