במקרה כזה הפיצוי הנדרש הנו בגלל שההתעברות לא היתה רצויה מלכתחילה על ידי ההורים. עקב כך נמנעה מהם הבחירה שלא להיכנס להריון מלכתחילה, תוך פגיעה באוטונומיה שלהם.
פיצויי על הריון - לפעמים אך לא בכל מקרה!
בשיטות המשפט השונות הנהוגות בעולם קיימות מגוון גישות באשר לזכות ההורים לפיצוי בגין הריון בעוולה שתוצאתו לידת ילד בריא.
גישה נפוצה אחת דוחה לחלוטין את האפשרות לקבלת פיצויים, גישה משפטית שניה דוגלת במתן פיצוי מוגבל, וישנה אף גישה משפטית הקובעת כי להורים יש אפשרות להגיש תביעת רשלנות רפואית ולזכות בפיצויים מלאים.
השוני בגישות מבוסס על שילובים שונים של פרשנות דיני הנזיקין, דיני החוזים ויישומם, שיקולי עלות-תועלת ומדיניות ציבורית ומשפטית.
הגישה אשר שוללת את מתן הפיצוי, איננה רואה בעצם לידתו של ילד בריא נזק, הן בפועל והן לפי העיקרון.
הגישה אשר דוגלת במתן פיצוי מלא, בגין הוצאות גידול הילד עד הגעתו לבגרות, מבוססת על יישום שבלוני של עקרונות דיני הנזיקין, ללא התחשבות בבעיות המשפטיות אשר הסוגיה מעוררת, טכניות ומהותיות כאחת.
גישת הביניים, דוגלת במתן פיצוי חלקי וזאת בהתבסס על המאזן שבין הנזק הכרוך בהבאת הילד לעולם לבין התועלת שמופקת מההנאה שבגידול ילד והחיים עם איתו.
בארץ נידונו עד כה מספר תביעות בודדות שהוגשו בעילה של הריון בעוולה וכתוצאה מהם נולד ילד בריא.
בתי המשפט בארץ הכירו עקרונית בנזק שנגרם להורים עקב הולדת ילד לא מתוכנן, הגם שהוא בריא וזאת מאחר שלכל אדם יש את הזכות להחליט האם להביא ילדים לעולם, כמה ילדים להביא לעולם ומתי.
בתביעות הרשלנות הרפואית אלה נפסקו להורים התובעים פיצויים בגין הוצאות גידול הילד הבריא, ולעיתים גם פיצויים בשל הפסדי שכר.
דוגמאות מתוך פסקי דין מעניינים
במסגרת הליך ת"א 733/94 דונין רבקה ואח' נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ואח' נדון מקרה בו התרשלו הרופאים בבדיקה היסטולוגית לאחר ביצוע עיקור לאם, שאחריה נולדה תינוקת נוספת, בריאה.
אב המשפחה היה נכה בשיעור של 90% ועיקר עול פרנסת המשפחה נפל על האם ועל כן בני הזוג החליטו שלא להביא ילדים נוספים לעולם מחמת מצבם הכלכלי הרעוע.
לפיכך נפסקו להורים פיצויים עבור הוצאות גידול הילדה בסכום של 500 ש"ח לחודש עד גיל 18 וסכום מופחת בשליש בטווח הגילאים בין 20-18.
מקרה מעניין נוסף נדון במסגרת פסק הדין בהליך ת"א 4503-06 פלוני ואח' נ' מדינת ישראל.
במסגרת הליך זה נדון מקרה ובו לזוג הורים ל-10 ילדים נולד ילד נוסף, מספר 11, וזאת לאחר שהאם הרתה למרות שהיא עברה ניתוח עיקור באמצעות קשירת חצוצרות, במסגרת הניתוח הקיסרי שהיא עברה לפני כן.
לתדהמתה הרבה, גילתה האם את דבר הריונה מספר חודשים לאחר ביצוע ניתוח העיקור, אך זאת כשהיא כבר היתה בשבוע ה-15 להריונה.
משביקשה האם להפסיק את ההריון, הומלץ לה להמשיך בו וזאת עקב הסיכון שהיה קיים בהפסקתו באותו השלב.
במסגרת ההליך מונה מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' פייזר. המומחה תיאר את פרשת המקרה.
צויין כי בסיום ההריון התשיעי, ביום 27.7.00 הופנתה היולדת לחדר מיון לקביעת תור לצורך ניתוח קיסרי מתוכנן. התובעת ציינה בשלב זה כי היא מעוניינת למנוע הריונות נוספים והוצע לה לעבור ניתוח עיקור של BTL bilateral tubal litigation.
וכך, בשבוע 39 להריון הגיע התובעת לביצוע הניתוח והיא הוחתמה בחדר מיון יולדות בבית החולים רמב"ם על טופס הסכמה לביצוע: ניתוח קיסרי + BTL.
ביום 8.8.00 בוצע ניתוח קיסרי תקין ובתיאור הניתוח צוין כי לאחר סיום סגירת הרחם בוצעה: "...קשירת החצוצרה הימנית בשיטת פרקלנד. בסמוך לשחלה השמאלית ציסטה פארה-אובריאלית בקוטר כ- 4 ס"מ - נכרתה יחד עם החצוצרה באותו צד".
המומחה הרפואי שנתן חוות דעת מטעם בית המשפט ציין שהבדיקות הפתולוגיות אישרו שהניתוחים נעשו כיאות והוא סיכם כי "לא ניתן על כן לזקוף למנתחים את הכישלון וההיריון בעטיו".
בית הדין פסק כי ניתוח העיקור כשלעצמו בוצע באופן מקצועי וללא רשלנות וכי המקרה נשוא התביעה הנו אחד המקרים הסטטיסטיים הנדירים בהם נוצרת רקנליזציה של החצוצרה ללא מעשה רשלני בניתוח.
למרות האמור, בית המשפט קבע כי הרופאים התרשלו בכך שהם לא הסבירו לאם לפני ביצוע הניתוח כי קיים סיכוי לכישלון או היעדר תועלת בניתוח ולפיכך קיימת אפשרות שפעולת העיקור לא תצליח כלל או לא תפעל לטווח הארוך, כפי שאכן קרה בפועל.
לגבי שאלת הפיצוי המגיע להורים עקב רשלנות רפואית של הרופאים, הגיע בית הדין למסקנה כי הגישה הנכונה ביותר בין שלוש הגישות בנושא זה, הנה גישת הביניים. בית המשפט ציין כי המדובר בגישה שאמנם אינה מושלמת, אך היא סובלת מפחות פגמים מאשר שתי הגישות האחרות.
כך למשל, הגישה אשר דוגלת במתן פיצוי מלא סותרת מדיניות ציבורית רצויה באופן בוטה.
ראשית, העמסת העלויות המלאות של גידול ילד בריא על המזיק, בין אם מדובר במזיק פרטי או מזיק ציבורי, כוללת בתוכה גם אם בדרך עקיפה, ראיה כי ילד בריא יכול להוות "נזק" ומתעלמת מההנאה והסיפוק העמוקים המלווים גידול ילד.
בנוסף, גישה זו סובלת מקוצר ראיה והסתמכות יתרה על תאוריית דיני הנזיקין באופן שבלוני, ללא כל התחשבות במדיניות ציבורית ראויה או בשכל הישר לפיהם קשה לראות ילד בריא כ"נזק".
מאידך, הגישה ההפוכה, אשר דוחה לחלוטין אפשרות של קבלת פיצוי כאשר נולד ילד בריא, סובלת גם היא מפגמים היורדים לשורש העניין.
הפגם העיקרי בגישה השוללת אפשרות לקבל פיצויי במקרה של הריון בעוולה הוא הסתירה שנוצרת כלפי עקרונות יסוד מקובלים בדיני הנזיקין, אשר השתרשו בשיטת המשפט ויושמו בתביעות פיצויים רבות מספור.
מכאן יוצא כי הדרך היעילה והצודקת ביותר לפסוק פיצוי במקרים של הריון בעוולה שממנו נולד ילד בריא הנה על ידי אימוץ דרך הביניים.
כלומר, הגישה אשר דוגלת במתן פיצוי עבור הנזקים הישירים במהלך תקופת ההריון אשר נגרמים להורים, בהתאם למקובל בתורת הנזיקין ועל ידי שימוש בעילה של פגיעה באוטונומיה, אם כי לא ברמה סמלית בלבד, אלא כביטוי לפגיעה המשמעותית בחופש הבחירה של ההורים.
דרך הביניים אינה סובלת מאותם פגמים תיאורטיים או יישומיים קיצוניים מהם סובלות הדרכים האחרות ועל כן הנה עדיפה לפי עמדת בית המשפט.
דומה הדבר, בשינויים המחויבים, לדרך בה המדע בוחר בין תיאוריות מדעיות שונות כדי להסביר תופעה נתונה. התיאוריה העדיפה היא זו הסובלת מפחות אנומליות, קרי, מפחות פגמים או היעדר שלמות בהתאמת התיאוריה לתופעה, לעומת מתחריה.
בהתאם לכך פסק בית הדין כי יש לפסוק פיצוי עבור לידת ילד בריא כתוצאה של הריון בעוולה, על פי ראשי הנזק של ההוצאות הישירות אשר נגרמו בתקופת ההריון ובגין פגיעה באוטונומיה של ההורים.
לגבי הפגיעה באוטונומיה נפסק שאין הצדקה להגביל את הפיצוי לרמה סמלית בלבד היות שמדובר בפגיעה משמעותית באוטונומיה ולאורך תקופה ממושכת.
קראו עוד בנושא: סיבוכים נפוצים במהלך ההריון