פורום רשלנות רפואית

נושא
מחבר

מיקה 20/01/2020 17:28
למי שלקראת לידה אולי זה לא סיפור מתאים, מתחיל בירידת מים וממשיך באפידורל/פיטוצין/אנטיביוטיקה/ריביזיו.

עשינו הכל- קורס היפנוברתינג, לידה פעלה, יוגה הריון, דמיון מודרך, מדיטציה. הרגשתי שיותר מוכנה ממני כנראה אין- סמכתי על הגוף שלי, אני מתרגלת יוגה שנים, אני חזקה, אני יודעת להתמודד עם כאב, יש לי פרטנר מושלם לדבר הזה. אפילו התרגשתי, רציתי שזה יגיע.

חזרנו מחברים ב22:00, שבוע 40+3, כל הנסיעה הביתה חלמתי להכנס למקלחת, כאב לי הגב התחתון והייתי עייפה יותר מבדרך כלל. היה חופש סוכות והיינו בימים אינטניסבים מאד, יומיים שלמים בים בחום לא רגיל לעונה והרבה בניסעות הלוך ושוב.

אני זוכרת שלפני שיצאנו הביתה באותו ערב חברה שלא ראיתי הרבה זמן התיישבה מולי וסיפרה לי משהו על בחור שהיא יוצאת איתו ופשוט לא הצלחתי להקשיב, כל הזמן איבדתי אותה, ולא הבנתי איך היא לא מבינה שאין לי מושג על מה היא מדברת. הגענו הביתה ואני ישר נכנסתי למקלחת, הייתי הרבה זמן עם המים על הגב התחתון וחשדתי בעצמי שזה באמת יותר כואב מהרגיל.

אמרתי לעצמי שכדאי ללכת לישון כמה שיותר מהר כדי שיהיה כח למחר, אולי מחר זה יגיע. נכנסתי למיטה והגב התחיל לכאוב יותר, פתאום היה כאב חד ותחושה מאד מוזרה בבטן, קמתי מהמיטה במהירות ובדיוק כשנעמדתי ירדה שלולית של מים, חצי על המזרון וחצי על הרצפה.

המחשבה הראשונה שהיתה לי בראש היתה "אוי,הפרקט" (זה עדיין מצחיק אותי). בן זוגי יצא מהמיטה גם הוא, עוד לא הספקנו להרדם, חיבק אותי והלך להביא מגבת לספוג את המים. התקשרתי למיילדת הפרטית שסגרנו איתה בלניאדו. היא ענתה מיד, אמרה שכדאי לצאת לבית החולים.

שאלתי אם בטוח שכדאי כבר לצאת, היא אמרה כן- זאת ההנחיה. התקשרנו לאמא שלי שהיא דולה,אמא שלי אמרה שכדאי לחכות לראות אם יש צירים. תזמנו שעה וכל 4-5 דקות היה ציר של בערך 40 שניות, צירים ללא ספק אבל נסבלים, אני על הכדור פיזיו יושבת ומתזמנת, בעלי מעמיס את האוטו. אחרי שעה החלטנו לצאת, המים המשיכו לרדת בכמויות והצירים נהיו יותר תכופים.

הגענו למיון בלניאדו, חיברו אותי למכשיר מוניטור עוברי ואמרו שבאמת יש צירים יפים, וטוב שבאנו. צוואר מחוק 100% ופתיחה 1 וחצי. אמא שלי הגיעה והעברנו זמן במסדרון, לאחר מכן קיבלנו חדר במחלקת יולדות. הצירים היו מספיק חזקים כדי שלא אוכל לישון, לא יכולתי לשכב אלא רק לשבת ולהשען קדימה.

היינו רגועים. המיילדת הפרטית שלנו היתה במשמרת ואמרה לי לבוא למיון ושהיא תבדוק לי פתיחה לקראת ערב. אחרי 12 שעות של צירים מתחזקים במחלקת יולדות הגענו למיון להבדק, עד אותה נקודה הכל היה עוד נסבל לחלוטין והרגשתי בטוחה שאני יכולה לעשות את הדבר הזה.

היא בדקה אותי ואמרה לי במשפט אחד "אין התקדמות וכנראה שאני לא אוכל להיות איתכם היום" יחד עם האכזבה העמוקה על כך שאין התקדמות (למרות שפתיחה זה לא הסממן היחיד להתקדמות! והיו עכשיו 12 שעות של התקדמות!) הידיעה שהיא לא תהיה איתנו עירערה אותי מאד. סמכנו עליה, נסענו אליה הביתה לפגישה וישבנו אצלה שעתיים, שילמנו לה הרבה כסף, נסענו שוב פעם יחד עם אמא שלי לפגוש אותה כדי שהן יכירו גם.

שאלתי אותה למה היא לא תהיה איתנו והיא אמרה לי "אני מארחת משפחה". לא יכולתי להסתכל לה בעיניים, לא רציתי לבזבז את האנרגיה הכל כך חשובה לי עליה. קמנו והלכנו, אחרי שהיא אמרה שתנסה למצוא מחליפה וכו' וכו'. בדיעבד, מאותו הרגע הכל התדרדר.

חזרתי למחלקה עם צירים כואבים והרגשתי שהגוף שלי בוגד בי, איך יכול להיות שאין התקדמות? הפלייליסט הכל כך מושקע שבעלי הכין רק העציב אותי, כל השירים ריגשו אותי והרגשתי חלשה. מתישהו התחלתי לבכות ונראה לי שלא הפסקתי, און אנד אוף.

העברנו את הלילה. הצוות בלנידאו ידע שמגיעה מיילדת פרטית ואני חושבת שלכן כמעט ולא ניגשו אלינו, אבל המיילדת הפרטית המחליפה אמרה שנקרא לה רק כשמעלים אותנו לחדר לידה.

השעות האלה זכורות לי במעורפל. הגיעה מיילדת לבדוק פתיחה, 1.7, מתחילים אנטיביוטיקה כי עברו יותר מ18 שעות מאז ירידת המים. מיילדת מגיעה אומרת פתיחה 3, אולי 3-4. אנחנו מתקשרים למיילדת, בואי, פתיחה 4, לידה פעילה.

היא אומרת לא, 3-4 לא מספיק. אני מתוסכלת, מרגישה שהיא לא רוצה לעזור לנו. לא מבינה למה בכלל אנחנו איתה אבל מרגישה שצריך להאחז במשהו ואולי כשהיא תגיע הכל יהיה אחרת. חולמת על הבריכה בחדר הטבעי.

מיילדת חמודה מגיעה לבדוק פתיחה, היא אומרת פתיחה 6! אני מתרגשת ומרגישה הקלה עצומה, המיילדת אומרת שהיא חדשה ואם איכפת לי שמישהי נוספת תבוא לבדוק. מגיעה מיילדת אחרת בודקת ואומרת "פתיחה 3" אפילו לא 3-4.

אני מתחילה לאבד את זה, נכנסת למקלחת כל כמה זמן, בוכה המון. רוצים לעשות לי מוניטור. אני נשכבת על הצד ובעלי שוכב לידי ומחבק אותי, שמים לי את המוניטור ואני עושה את כל מה שאני יכולה כדי לא לזוז. אני עוצמת עיניים ונושמת.

אחרי הרבה זמן אני פותחת את העיניים ורואה שהמוניטור זז, ושהמכונה בכלל לא קולטת כלום. אני מבינה שאף אחד לא מסתכל על המוניטור הזה ושאני סתם סובלת. אני זוכרת את תחושת הכעס העצום שהשתלטה עליי, כל כך כואב לשכב בצירים, כל כך קשה לא לזוז, ואני עושה את זה בלי סיבה? התחלתי לצעוק, אולי לצרוח, שמישהו יכנס לכאן. שאני לא מוכנה לזה יותר. למה אני כאן? למה אני כאן עושה מוניטור אם אף אחד מהצוות לא מסתכל עליו? למה אנחנו בבית חולים אם אף אחד לא לא מתעניין בנו?

מבחינתי יש איזשהי מיילדת שלא פגשתי שסירבה לבוא כבר פעמיים (אלוהים יודע למה לא אמרנו לה פשוט לא להגיע, כנראה מתוך ייאוש) וחוץ מזה אנחנו לבד. כבר יותר מ24 שעות.

אמא שלי עשתה את מה שהיא יכלה אבל אני הייתי בכזה ייאוש שאני מאמינה שחסמתי את רוב הרעיונות שלה, ואולי יכולתי לעשות את זה בגלל שהיא אמא שלי, ואם היתה דולה אחרת אולי הייתי קצת יותר זורמת איתה (אפילו מטעמי נימוס). צרחתי ונכנסו המון אנשי צוות לחדר, מיילדת מקסימה אחת לקחה אותי ביד לשירותים, הפשיטה אותי והושיבה אותי על כיסא במקלחת. היא החזיקה לי את המים על הגב ונרגעתי.

מתישהו אמרה פתיחה 4-5, יאללה עולים לחדר הטבעי. אני כבר לא לגמרי זוכרת- הגענו לחדר הטבעי וסוף וסוף הגיע המיילדת הפרטית המחליפה. אני הייתי בישורתים לבדי על כיסא פלסטיק, היא נכנסה פנימה הציגה את עצמה ואז יצאה (!) אני זוכרת שלא הבנתי למה היא יוצאת.

למה היא לא לוקחת את הדוש ומתחילה לעזור לי? בדיעבד כולם היו בלחץ להצליח לנפח את הבריכה (אין שום סיבה להביא בריכה, עדיף לקנות כיסוי ואז פורסים אותו ב2 שניות) אני לבד במקלחת, יוצאת ונעמדת על 6 על המיטה. המיילדת מגיעה ועושה לי מסאג' נעים בגב התחתון, זה מרגיע. היא עוצרת ושואלת "את בציר עכשיו?" אני אומרת לה "כרגע לא" אז היא אומרת לי "אז זה לא אפקטיבי" ומפסיקה את המסאג'.

אני אומרת לה "זה היה נעים, זה עזר לי" אז היא ממשיכה לעשות ואני מרגישה שהיא עושה את זה בחוסר רצון, זה כבר לא מרגיע. היא הולכת. אמא שלי מגיעה אני מבקשת שלא תלך, עובר זמן והיא הולכת, כולם עסוקים בלנפח ולמלא את הבריכה.

בן זוגי נעמד לידי ואני מבקשת שלא ילך, הוא הולך ומתעסק עם הבריכה. אני שומעת את המיילדת אומרת לבן זוגי "גם מפתיחה מלאה יכול לעבור הרבה זמן עד הלידה" אני מיואשת. מרגישה שגם היא לא מאמינה שהלידה הזאת מתקרבת, שקורה כאן משהו.

התחושה בינה לבין אמא שלי לא נעימה, הן כל הזמן מתנגשות בכל מני נושאים, אני שומעת מהצד טונים לא נעימים. קשה לי מאד. מרגישה לבד, לא מצליחה להפסיק לבכות. אני זוכרת את הרגע שהסתכלתי על הסדין בעודי על 6 על המיטה, אחרי שביקשתי מכל אחד מהם לא ללכת וכל אחד הלך.

המחשבות שלי התבהרו ופתאום נהיה לי שקט, התבוננתי מהצד על הסיטואציה וקול אמר לי "זה מסוכן" הבנתי שאני בייאוש, שאני לא מצליחה להגיע לכח שלי, שמסביב בלגן. הבנתי שצריך לשנות כיוון, ועכשיו. שאלתי את המיילדת "אם אני רוצה אפידורל, כמה זמן מהרגע הזה עד שאני מרגישה את ההרדמה?" היא אומרת "חצי שעה" . יאללה. הולכים לחדר לידה רגיל.

אני מפסיקה לבכות, לא מדברת עם אף אחד, מחליפה לכותנות של בית החולים, מתיישבת על המיטה, יושבת כמו פסל. לא איכפת לי כלום, רק לקבל את הזריקה הזאת. כבר יותר מ30 שעות עם צירים, יותר מ30 שעות בבית חולים.

המרדים מגיע ומהר מאד יש הקלה עצומה, אני שוכבת, בשלב מסויים נרדמת. אמא שלי הולכת לישון באוטו. המיילדת הולכת. אחרי שעה וחצי עדיין אין ממש צירים. רוצים לתת פיטוצין.

אמא שלי מנסה לעכב, לי לא איכפת, שיתנו. מבחינתי גם להגיע לניתוח, העיקר שהוא יצא ושהלידה הזאת תגמר. יש פיטוצין ואני מרגישה את הצירים, אבל בלי כאב, רק לחץ מסויים. אני רוצה לדחוף על הצד עושים ניסיון קצרצר והמיילדת אומרת לא, לא טוב.

אני רוצה לדחוף בהוצאת אוויר המיילדת אומרת לי "ככה הוא לא יצא" אי אפשר, תחזיקי ותדחפי. אני יודעת שאני קרעת את הגוף שלי, מרגישה שזה לא נכון, מנסה בכל זאת בהוצאת אוויר המיילדת אומרת לי "לא את לא מרגישה, את לא יכולה לדחוף ככה, זה לא מקדם".

נכנעת, עוצרת את האוויר ודוחפת, אני על הגב, מחזיקים לי את הרגליים. בשלב מסוים המיילדת מנתקת את האפידורל, אני שואלת אותה למה היא מנתקת היא אומרת שיקח לזה עוד שעתיים להפסיק לעבוד, אני מבינה שתוך גג שעתיים זה נגמר. אני שמחה, אני רק רוצה שיגמר.

מתחילה לדבר עם התינוק שלנו, הוא חזק אני יודעת, כל מוניטור הדופק שלו היה חזק בלי רגע של האטה. אומרים שהוא אתלט. אני לא דואגת לו יותר, אני יודעת שאנחנו בסדר. מדברת איתו בלב ואומרת לו בוא, בוא אלינו, מרגישה אהבה כל כך גדולה ובאופן מפתיע מגלה שתוך כדי הלחיצות אני גם מחייכת.

אני מסבירה לו בלב שכדאי לצאת, שזה עולם טוב, שיבוא, שהכל בסדר, שאני אוהבת אותו. אני קוראת לו בשם למרות שעוד לא החלטנו סופית שזה השם שלו. שעתיים של לחיצות, נכנסת רופאה, אומרים שכדאי לחתוך. אני מסכימה, שיחתכו, לא איכפת לי. המיילדת חותכת ואמא שלי מתכווצת לידי. אני דוחפת.

המיילדת אומרת לי "צריך להוציא אותו, תדחפי" אני שומעת בקול שלה שלא יתנו לי עוד הרבה זמן. הוא כבר שעות על גבי שעות שם. זה יכול להיות מסוכן. אני דוחפת עוד פעמיים ולפני שאני מבינה מה קרה יש צרחה חזקה ושמים אותו עליי.

האור מסנוור אותו ואני מיד מגנה על העיניים שלו, אומרת לו שוב ושוב שהכל בסדר, הכל בסדר, הכל בסדר. אמא שלי ובן זוגי לידי בוכים ומתחבקים, אני לא בוכה.

פתאום אני חזקה, אני שומרת עליו, אני עדיין מבולבלת אבל כל כך מאושרת, אדרנלין מטורף בכל הגוף. נותנים לי פיטוצין והשילייה יוצאת, המיילדת בודקת, קוראת לרופא, אני כבר מבינה לפני שאומרים לי, היא לא שלמה. ריביזיו. מוציאים את אמא שלי ובן זוגי מהחדר. לוקחים את התינוק שלי, שמים אותו על מין מגש ליד הכיור.

מחזירים את האפידורל, הפעם הרעידות מהאפידורל מאד קשות, אני לא מצליחה לדבר מרוב שהלסת שלי רועדת. אני מבקשת מהמיילדת להחזיק את התינוק, היא חושבת שאני רוצה אותו עליי ואומרת לי שאי אפשר. אני אומרת לה "לא, תחזיקי אותו את" היא לא מבינה ואומרת "את רוצה שאני אחזיק אותו?" אני אומרת לה "כן, שלא יהיה לבד" היא מרימה אותו ולמרות שאני לא סובלת אותה אני שמחה שהוא עליה ולא על מגש. מגיע רופא, אני לא מריגשה אבל יודעת שהוא עם היד שלו בתוך הרחם שלי מוציא שאריות שליה כנראה...

נותנים לי עוד אנטיביוטיקה, הרופא אומר שיש לי חום והוא רוצה לתת לי משהו להורדת חום. אני מבקשת שלא יתנו לי עוד דברים, הווריד שלי פתוח ובתחושה שלי כל הזמן מחברים אותי למשהו אחר, אני כבר לא יודעת מה. מגיע רופא ותופר אותי. כולם חוזרים לחדר.

אני לא יכולה להחזיק את התינוק בגלל הרעידות, אני כל כך רוצה להחזיק אותו. בשלב מסויים אבא שלי נכנס לחדר, כולם סביב בן זוגי שמחזיק את התינוק. אני שוב לבד. מרגישה כל כך לבד, לא מבינה כלום.

פתאום אחות מגיעה ושואלת אותי משהו, אני לא שומעת אותה וקולטת שאני לא רואה טוב, הכל מטושטש ונהיה שחור, ואני שומעת צליל גבוה באוזן ולא מצליחה לשמוע מעבר לזה. אני אומרת לה "אני לא שומעת ולא רואה אותך" היא מסתכלת על המכונה לידי וקוראת לרופא, אני מבינה שהלחץ דם שלי מאד נמוך. באותו רגע חשבתי שאולי אני עומדת למות, יכול להיות שזה נשמע מעט דרמטי עכשיו אבל זה מה שהרגשתי.

הסתכלתי על התינוק שלי כשהוא על אבא שלו וידעתי שיש לו אבא נפלא, ושהוא יהיה בסדר. הייתי במקום נייטראלי, שום דבר לא היה בידיים שלי יותר והייתי מוכנה לקבל הכל. רופא נכנס ומהר מחברים אותי לנוזלים. אני רואה שהצוות לחוץ.

אני מתחילה להרגיש יותר טוב, עדיין רועדת המון. בשלב מסויים מחזירים לי את התינוק שלי אבל אני כבר מאד מטושטשת, מגיעה יועצת הנקה ואני לא מבינה מה היא אומרת אבל מצליחה איכשהו להניק.

המיילדת שואלת אם היא יכולה ללכת ואם זה בסדר שהיועצת הנקה תעביר אותנו לחדר. אני מסוממת לגמרי, לא מבינה את השאלה ממש אבל כן, זה בסדר. היועצת הנקה לוקחת אותנו לדלפק של היולדות, אומרת שלום והולכת.

אנחנו לא יודעים איזה חדר אנחנו, התינוק לידי, בעלי שואל, אומרים לו חדר אחר ממה שהמיילדת אמרה לו. מחכים. מתישהו לוקחים אותנו לחדר.

אין לי אמירה בסיפור הזה, אני לא יודעת בעצמי עוד מה לעשות איתו. היו הרבה אנשים טובים שהיו מעורבים בלידה הזאת ובכל זאת בשבילי זו היתה חוויה טראומטית. עברו 3 חודשים וקשה לי לדבר על זה. לידה זה דבר מורכב, בית חולים זה דבר מורכב, אנשים זה דבר מורכב ונשים בזמן צירים זה דבר מאד מורכב (!!) יש לנו את דרורי המקסים המתוק והקטן שלנו, שאתמול היה בן 3 חודשים. אם זה מה שהיה צריך לעבור כדי להביא אותו לעולם הזה, היה שווה כל רגע.

חוות דעת מקצועית

רוצה להכיר את כל האפשרויות שבפניך ולקבל החלטה מושכלת? פנה/י אלינו:

מכתבי תודה והערכה

"חשוב היה לי גם לכתוב ולהגיד תודה, עוד פעם, על הטיפול המשפטי שלך ושל צוות המשרד בתביעת הפיצויים שלנו מול בית החולים תל השומר. הגענו אליך בהמלצה של רופא בכיר ולמרות הקשיים, קיבלנו פסק דין ופיצויים הולמים"

ד.מ. סביון

"עופר סולר היקר, אין לנו מילים לתאר את הטיפול המשפטי המסור והמקצועי שקיבלנו ממך, לאורך 4 וחצי שנים שבהם ניהלת את התביעה מול בית חולים העמק בתבונה רבה, עמדת לצד בני המשפחה בכל עת ובכל עניין. מאחלים לך רק בריאות והצלחה"

משפחת ב.ע. חדרה

"פנינו למשרדך כשנה וחצי אחרי אירוע קשה של לידה שהסתבכה, ליווית והפנת אותנו אל המומחים הרפואיים והגשת תביעת פיצויים שהסתיימה במהירות, בדרך של פשרה ומבלי להגרר להליכים משפטיים מיותרים וכואבים. על כל אלה תודתינו"

בני הזוג בצרה

"עו"ד עופר סולר ייצג את המשפחה בתביעה נגד גניקולוג וקופת חולים מאוחדת. זכינו להכיר את המומחה המשפטי הטוב ביותר בתחום בזכות המלצה של קרוב משפחה והגענו לתוצאה ראויה, שעזרה להמתיק ולו במעט את חומרת הפגיעה והשפעותיה"

ב.פ. בני ברק

מידע משפטי ועדכונים:

פניה אישית ודיסקרטית

עורכי הדין שלנו לרשותך, בכל שאלה! פנה/י לקבלת ייעוץ משפטי אישי ותשובות בכל שאלה:

טלפון: 072-334-0001

פקס: 03-7369345

מרכז עזריאלי 1, קומה 36