כמו ילדה טובה אני מושכת 12 שעות של צירים למות בבית עד שהמפזר שיערות בגילוח הועיל בטובו לקחת אותי למיון יולדות.
אחרי שעות של סבל, בכי, תפילות וייאוש שאף אחות לא מתרגשת ממני כי אין פתיחה, בדיקת רופא יש פתיחה יאללה חדר
לידה!
לידה ראשונה, נכדה ראשונה, מתקשרים לאמא שלי, אמא שלו וחברה שלי שכולם רצו לחוות את קריעת ים סוף בתחתונים שלי.
שלושתן מגיעות, ואיתן אחי הקטן, בעלה של חברה שלי ושלושת הבנות שלה... בסדר... אני כבר לא רואה מי איתי בחדר ומי לא. אני כבר עם אדושם נותנת כיפים וחוזרת, יש לי תוכנית לידה, כולם יודעים מה הם צריכים לעשות אוי ואבוי למי שעושה בעיות. כולם חיילים.
ערומה, בוכה, הלידה לא מתקדמתתתת!!! המפלצת בבטן שלי הקימה מאהל!! אני על כדור פיזיו ערומה עם עלק חלוק הזה של הבית חולים כולי מיםםם כי שלחו לי אותי להתקלח כי זה מקל עלללקק, מולי בשורת יורים עומדים/יושבים כל המוזמנים ולא מתקרבים אליי.
שמישהו יביא לי מים!
זה שבגללו אני במצב הזה תופס בקבוק מים, מתקרב אלי מניח אותו לפני וחוזר לקיר. אני בוכה-בוכה... מה היה לי רע בחיים על מה אני משלמתתתת, חסר לה שלא תצא ילדה טובה!!
טוב, מי מביא לי טישו כל הפרצוף שלי נזלתת!!??
אח שלי תופס טישו בא מהר, שם אותי לידי ובורח לקיר.
טוב מה זה תיפסוני?!!? צורחת עליהם שאף אחד לא עוזר לי שיעופו הבייתה אני לא רוצה אותם שם ובכלל שלא ידברו איתי יותר בחיים
כנראה המיילדת שמעה את הפסיכוזה קוראת למרדים,
ההוא בא, הכל סלואו מואושן, כאילו אני בהזיה לאט... לאט...
דוקטור אם אסבול מכאבי
גב כל החיים שלי אני גומרת אותך!! ההוא צוחק (מזל), סתם סתם דוקטור הנה קח שוקולד מתחנפת אליו רק שייגמר הסבל הזהההה, זהו יש
אפידורל..
האוירה בחדר לידה של שבירת דיסטנס בסוף טירונות, אני בסטלה של האפידורל בולסת לי בכיף.. עובר הזמן מתחיל לפוג האפידורל, שואלת את המיילדת אפשר עוד? אומרת לי לא צריך תיכף את יולדת.
ואני מקשיבה לההה!!!
עוד פעם כאבים למותתת יאללה את יולדתת! אני צורחת מקללת את המיילדת מה את עושה ליייי ההיא אומרת לי תלחצי! אני לוחצת סמחת אבוקקק, היא אומרת טוב, תחכי קצת אני הולכת לנשום אויר רגע כבר חוזרת, אמא שלי וחמותי בהלם לאן היא יוצאתתת אני עם הרגליים באויר המכסה מנוע פתוח וההיא יצאה.
עובר זמן... חצי שעה... ארבעים דקות..
נכנס רופא, רואה אותי עם רגליים למעלה מה זה צריך להיות?? איפה המיילדת?? מספרים לו מה אמרה, הלך הביא אותה מהאוזן.
טוב יאללה בואי תלדי כבר, תודה באמתתתתת
דוחפת את החיים שלי מרגישה כאילו דוחפים לי אגרוף לתחת, צורחתתתת מרעידה את הבית חולים.
בנתיים אחי, בעלה של חברה שלי והבנות שלהם בחוץ מעודדים אותי כמו במשחק כדורגל "פולי פולי תדחפייייי!!!!" חמי בא להביא לחמותי ג'קט כי היה לה קר, התקרב שמע אותי צורחת זרק על המעודדים בחוץ את הג'קט וברח הבייתה.
המיילדת אומרת לי אני חותכת אותך כדי לעזור לה לצאת! אני צורחת עליה את לא חותכת אותייייי אני אחנוק אותךךך אל תתנו לה לחתוך אותי מתחננת לאמא שלי שלא תתן לה לחתוךך אותי!! תוך כדי צעקות הופ ילדתי!
כולם שמחים, חזר השקט לבית חולים... כל היולדות בחדרים סביבי בטראומה, המיילדת בודקת את התינוקת הכל טוב מוסרת אותה אומרת לי אין חתך יש קרע קטן שני תפרים סיימת, ביי ובורחת מזירת הרצח.
יופי דיי נגמר הסיוט נכון? דיי כמה אפשר!
באה הרופאה לתפור אותי, יושבת שמה, מסתכלת על המנוע, מסתכלת עליי, הפרצוף שלה נהיה לבן. מה קרה? כלום כלום. טוב.
היא יושבת, תופרת, תופרת.... תופרת עוד קצת... טוב מה? ההיא אמרה 2 תפרים! המפוחדת אומרת שכנראה המיילדת ראתה לא טוב. סיימה הלכה. רוצות לדעת מה היא עשתה? הפיקאסו?
תפרה את השפתיים אחת לשניה.
מה דעתכם על המקרה הזה? מה אני עושה מכאן? האם זאת
רשלנות רפואית פר אקסלנס או שאני לא מבינה את המציאות?