אחרי הלידה של הבכור החלטתי שאת הלידה הבאה אני רוצה כמה שיותר טבעי, וכמה שפחות התערבויות, להעביר כמה שיותר צירים בבית וכמובן בלי
אפידורל.
התחלתי לראות המון סרטונים על לידות וכל מה שבנושא שאבתי המון כוחות מהסיפורי
לידה שלכן. לא כתבתי תוכנית לידה(זאת הייתה טעות כי ברגע אמת לא התעקשתי על דברים מסויימים) והעברתי לבעלי איזה לידה אני רוצה, אמרתי לו מה לא אהבתי בלידה הקודמת, היחס של חלק מהצוות, לא חיכו מספיק עם
חבל הטבור, לא הנקתי ישר בחדר לידה ולא בחרתי באפס הפרדה, בנינו לעצמנו תכנית לידה, היינו רגועים ומרוצים.
לבעלי היה חלק משמעותי בלידה, הוא היה הפה והראש שלי, אני בזמן צירים לא מסוגלת לדבר או לחשוב ובעיקר לא יכולה לסבול שנוגעים בי או מדברים איתי בזמן ציר, (הסיבה למה לא הבאנו בחשבון לקחת דולה..)
לכן הוא ענה על כל השאלות של הצוות ביקש בעדינות מהצוות לא לפנות אליי בזמן ציר רק כשהיו שאלות שלא ידע לענות. עברנו חווית
הריון ולידה מדהימה ביחד, תמיד הוא היה אומר את צריכה להיות רק
בהריון וללדת לשאר אני דואג ועכשיו לסיפור לידה.
הריון שני בה תקין ומשעמם, פעילה מאוד, בכל זאת יש עוד נסיך בבית שצריך לדאוג לו, וגם לא רציתי להיות כמו בהריון הראשון במיטה בכל הזדמנות שיש,רציתי גם לעבוד עד ללידה מה שייצא כך ללא כוונה. חודש תשיעי הגיע, אוכלת 6 תמרים ביום עיסויים בגב תחתון, שוטפת את הבית כל יום!
אימצתי את הרעיון של לדמיין את הלידה שאני רוצה, ובאמת מדמיינת את הלידה בזמן מקלחת חמה ומרגיעה, ובאוטובוס בדרך לעבודה עם מוזיקה והדבר שאני ממליצה לכל אחת זה לעשות תרגילי ספינינג בייביז( יש ביוטוב סרטונים שמסבירים איך לעשות) בעלי שואל מתי אני יוצאת לחופשת לידה ואומרת לו שמתכוונת לעבוד עד הרגע האחרון, החצי לא אוהב את הרעיון ומעדיף שאצא לחופשה כדי לנוח ולאגור כוחות.
יום ראשון שבוע 38+5 בעלי "מודיע" לי שזה יום אחרון ושזהו אני צריכה לנוח, התכוון לא להטעין לי את הרב קו(הכל בהומור) אני כבר הייתי עייפה וכבדה עם צירונים שכל פעם חושבת שהנה זה מתחיל אז התאים לי לצאת לחופשת לידה.
יום שני שבוע 38+6 שמה בבוקר את הנסיך בגן בדרך פוגשת את חמי צוחקים על זה שהנסיכה לא תחליט לצאת במשוער שזה ראש השנה ואני אומרת בבטחון במקרה הטוב אני יילד אחרי החג. בגלל הצירונים מחליטה לעשות כמו שצריך את התרגילי ספינינג בייביז 20 דק כל תרגיל ומדמיינת איך הנסיכה נכנסת לתעלת הלידה.
בשעה 11 מרגישה לחץ מוזר בגב תחתון, מתעלמת וממשיכה לנוח בספה עם סדרה אהובה, אחרי חצי שעה עוד לחץ מוזר אומרת לעצמי אין מצב שזה מתחיל... ממשיכה לצפות בסדרה עד שמגיע ציר שמבינה שיש מצב שזה מתחיל, מתכחשת להאמין שזה זה, בעיקר מפחדת להתאכזב ומחליטה לארגן תיק לקטן ולי, מפסיקה באמצע כי פחדתי לעשות מעצמי "צחוק" אבל מגיע ציר ואני מבינה שזה מתחיל אבל עדיין מתכחשת, לא מעדכנת אף אחד עדין וממשיכה לארגן את התיק מסדרת את הבית בין ציר לציר עושה מכונה מספיקה לתלות את הכביסה הצירים עדין במרווח של כל 20 30 דק אמא שלי מתקשרת לשיחת בוקר שלנו ותוך כדי עוברת ציר מתאפקת לא להשמיע ציוץ ומסיימת את השיחה.
מסיימת להתארגן ולהתאפר ומתפנה להעביר את הצירים מחשיכה את הבית מדליקה מזגן בשלב הזה נוח לי לעשות סיבובי אגן ולהשמיע קולות עברו לי המון מחשבות והשוואה ללידה הראשונה,כי בשלב הזה הצירים עדין היו נסבלים ושלטתי יפה בהם מה שבהריון הראשון כבר כאב לי מאוד לכן הייתי ממש בהכחשה לא קלטתי שהנה זה קורה.
התקשרתי לאמא שלי אמרתי לה שהתחילו צירים וחמי יביא לה את אלירז מהגן(מירושלים לבית שמש) התקשרתי לבעלי אמרתי לו שהתחילו צירים עדין לא סדירים ושיהיה מוכן.
מחליטה להפסיק בבת אחת את ההשוואות והמחשבות ולעשות הכל כדי לקדם פתיחה. בין ציר לציר יורדת לכריעה ומגביהה את הישבן ,ואז עושה תרגיל של עמידה ואז ירידה למצב של כמעט ישיבה על שני רגליים וחוזרת לעמידה ומרגישה שזה גורם לעוד ציר לבוא ומבינה שאני יכולה בעזרת תזוזה ותרגילים לקדם צירים וככה עובר שעה של צירים של כל חמש ארבע דק ציר באורך של 1 ולאט לאט אבל מרגישה שעדין נסבל ושעדין מוקדם לקרוא לבעלי, הצירים מתגברים מעבירה את הציר מתחת לדוש שפועל כמו אפידורל כשנגמר המים החמים רצה למיטה שמה שני כריות אחד על השני ויורדת למצב כריעה כשהבטן נחה על הכריות. וככה מעבירה את הזמן בין מקלחת לחדר שינה.
צירים כבר ממש כואבים ורוצה אפידורל אבל כשנגמר הציר נרגעת, הנשימות עוזרות לי בשלב הזה אבל נשימות לפי הקצב של הציר ב4 חמי שולח הודעה שלקח את אלירז מהגן, הטלפונים וההודעות מתחילים לזרום, שולחת לאחותי הודעה שתגיד לכולם שאני לא עונה לאף אחד אני לא מסוגלת לדבר ושלא יעלבו ממני.
בשעה חמש מרגישה ציר עם לחץ בנרתיק ומבינה שזהו צריכים לנסוע לבית חולים מתקשרת לבעלי שיבוא עכשיו(בגלל שלא היה לו מחליף אמרו לו שהוא עובד עד השעה 6 ושהוא ייצא אליי רק כשממש מתפתח לידה- כן אני יודעת חצופים) יותר נכון צורחת שייבוא בשלב הזה כבר לא יכולה ללכת בגלל הלחץ. הצירים כבר ניהיים כל 4 3 דק כל ציר ואני מזיעה (חח הלך האיפור) בעלי מגיע לבית מהר מעמיס את התיקים מכין לי את המושב באוטו למצב של חצי שכיבה אני נשענת על שני כריות במצב כריעה ולא מבינה למה בעלי לחוץ כל כך בראש שלי יש מצב שנעביר עוד המון זמן ככה עם הצירים כמו בלידה הראשונה.
נוסעים לדרך עוצרים אצל חמי מהלחץ בטעות בעלי העביר גם את התיק של האשפוז..ונוסעים משם להדסה עין כרם, הנסיעה הייתה לי הכי קשה!
מגיעים לכביש בגין ואז אהובי שואל אותי אם אני רוצה ליווי משטרתי (מדא לא בא בחשבון מבחינתי) כי יש פקק אומרת לו שלא צריך ואז מרגישה טיפטופים אומרת לו תתקשר מהר נראה לי יורדים לי המים, המוקדנית אומרת לנו שהיא חייבת להעלות את מדא על הקו ואני בראש לא לא רק לא זה.
המוקדנית של מד"א מתחילה לשאול שאלות ולי נגמרה הסבלנות, אני מודעת לחשיבות של מדא פשוט אני מכירה את עצמי וידעתי שבאותו רגע אני לא בלידה, אני לא אוהבת שמדברים איתי בזמן ציר וידעתי שהשאלות שלהם רק יוציאו אותי מריכוז. המוקדנית של מדא התחילה עם השאלות ושאלה המון את בעלי איפה אשתך, כי בשלב הזה לא צעקתי לא הייתי מסוגלת כבר הצירים ממש נהיו צפופים, בעלי אמר למוקדנית של מדא שהנה הוא רואה את הניידת שלהם והתחיל בעקיפה כשהתקרבנו לניידת התברר שזה היה הניידת של התאונה בגלל זה הפקק, בעלי אמר להם שזאת לידה שנייה ואני עם צירים כל 3 דק ולחצים.
הם רצו לפנות אותי לשערי צדק, סירבתי, המוקדנית עדין בטלפון אמרתי לה זאת לידה שנייה יש לי צירים כל 3 דק אבל אני לא בלידה היא התעקשה שנמתין לניידת של מדא, אמרתי לבעלי שינתק את השיחה ושיבקש את הליווי כי אני לא מתכוונת שנעצור אני רוצה להגיע כמה שיותר מהר. התקשרו מהמשטרה בעלי נסע אחרי הניידת,הרגיש קצת כמו בסרט, בנתיים כל ציר מרגישה שמקדם ומרגישה את הראש מתברג, מגיעים לבית חולים בעלי מסיע אותי בכסא גלגלים ללכת לא היה אפשרי כבר מגיעים למיון לקבלה ישר מעלים אותי למיטה אני בנתיים צועקת את נשמתי האחות בודקת אותי פתיחה 5 מחיקה 100 אחוז ספינה -1.
אומרת לי ישר לחדר לידה יש לי הרגשה שאת יולדת עוד מעט מעבירים אותי מהר ושם עושים
מוניטור ושאר הבדיקות בשלב הזה כבר איבדתי קשר איתם, מילמלתי שיעזרו לי ללדת טבעי, בלי אפידורל המיילדת אמרה לי מתוקה גם אם היית רוצה לא תספיקי, אני אפקע לך את המים ואת תלדי.
בעלי הסתכל עליי ושאל אותי אם אני מסכימה שתפקע או שנמתין אמרתי לו שתפקע אני רק רוצה ללדת. הרגיש לי נכון באותו הרגע, ובאמת איך שהיא פקעה הרגשתי שאני חייבת ללחוץ וזאת הייתה תחושה מדהימה. בלחיצה ראשונה איבדתי את עצמי והמיילדת פיקסה אותי בלחיצה השלישית צעקתי כל כך חזק שהפחדתי את עצמי הרגשתי את הראש והכתפיים שלה ושחרור אדיר.
הניחו אותה ישר עליי עור לעור תוך כדי שאני צוחקת מאושר מחבקת ומנשקת אותה. לא מפסיקה להגיד 'לא מאמינה הצלחתי בלי אפידורל' ומניקה אותה.
בקשתי סליחה מהצוות על הצעקות ואם הייתי לא נחמדה. המיילדת נסתה בכוח להוציא את השלייה אמרתי לה שנחכה השילייה תצא לבד ובאמת הרגשתי עוד לחץ והשילייה יצאה בשלמותה. תפר קטנטן ומשם למחלקה ביות מלא, לצערי בגלל צהבת היינו צריכים לעבור לביות הגמיש.
חודש אחרי לידה וההרגשה וההחלמה פשוט מדהימה!