הגעתי למיון של בית חולים מאיר בשבוע 40 לבדיקת
מוניטור עם צירים והתבקעות הפקק הרירי.
נשלחתי הביתה בשל צירים שלא הובילו ללידה
למחרת הגעתי שוב לבית החולים בעקבות צירים חזקים וסדירים שהובילו ללידה רק אחה"צ ולקראת הערב נכנסתי לחדר יולדות, כשאני סובלת מצירים חזקים כל 2 דקות.
ביקשתי
אפידורל והגיע רופא מרדים שהצליח להחדיר את המחט רק בפעם השלישית. אפשר לנשום לרווחה (או שלא)המשיכו עוד 3 שעות של צירים כואבים והבנתי שהאפידורל לא עובד.
אחרי תחנונים ובכי הגיע מרדים מומחה והצליח להחדיר את האפידורל בהצלחה עכשיו הצירים פחות כואבים... מגיעים רופאים ובודקים ומסתבר שאני כבר 4 שעות בפתיחה של 6 והלידה לא ממש מתקדמת. ואז האטות בדופק ומתחיל לחץ.
מצוקה עוברית.
ברבע לחצות נכנס צוות רפואי ומודיע לי שאני נכנסת לניתוח קיסרי חירום בלי יותר מידי שאלות והסברים. תוך 5 דקות אני בחדר
ניתוח. נותנים לי עט ומסמך שאחתום שאני מסכימה לניתוח ואין מקום לשאלות. "העיקר שתצאי בידיים מלאות אומר לי הצוות התינוק במצוקה".
ומה עם חומרי
הרדמה? איזו הרדמה? מלאה? מקומית? אני שואלת...
לא יש השפעה של אפידורל אומרים לי! בטוח אני שואלת בחשש? "ברור תסמכי עלינו" אומר הצוות.
מהרגע שהסכין חתכה בבשר שלי הרגשתי הכל!! צרחתי וצעקתי שאני מרגישה הכל אבל זה לא עזר! הידיים שלי קשורות כי כל הגוף רועד מהטראומה ומקור פתאום קולטת שבעלי מחזיק לי את היד ומנסה להרגיע אותי.
"תוציאו אותו ממני כבר" אני צורחת ומרגישה איך הם חופרים לי ברחם ובבטן. פתאום שקט כנראה שהתעלפתי אני מתעוררת כולי לבד.
רועדת מקור מבקשת את בעלי הצוות עובר לידי ולא מגיב. אחרי כשעתיים לוקחים אותי לחדר התאוששות ואז אני פוגשת את בעלי ואת הנסיך הקטן שלי בפעם הראשונה. הכל כואב שמחה מהולה בעצב. אבל היי יצאתי בידיים מלאות.
כמה שעות אחרי אני כבר עומדת על הרגליים כמו לביאה אמיתית נלחמת למרות הכאבים. אני אימא!
חייבת להניק את הקטנטן מדדה לחדר התינוקות לאסוף את הגור אדם שלי ולא מפסיקה לבכות מהתרגשות ומכאבים. מגלה למחרת שבאיזור הניתוח יש לי שטף דם ענקי. שואלת את הרופאים לגביי זה אומרים לי לא לדאוג. בו6סף מגלה שלבייבי שלי יש לשון קשורה.
קוראת על זה ומבינה שהוא חייב לעבור ניתוחון קטן ניגשת לרופא הילדים בתינוקיה ומתבשרת שלמחרת יגיע הפרופסור לעשות לו ניתוחון קטן להסרת הלשון הקשורה. למחרת מתקשרים לומר לי שהפרופסור עסוק ולכן הם שולחים אותי למכון לסת ופה. מגיעה בחורה נחמדה ומתחילה לטרטר אותנו עם התינוק במסדרונות בית החולים הליכה מהירה של כ-10 דקות בין אנשים שמשתעלים ומעשנים כשהתינוק שלי חשוף לכל זה וכמובן שאני יום וחצי אחרי
ניתוח קיסרי וממש לא אמורה להתרוצץ כך. לאחר המתנה קצרה הבייבי עובר את הניתוחון והכל בסדר תודה לאל.
לאחר 3 ימים מקבלת מכתב שיחרור וקולטת שאשכרה משחררים אותי הביתה. שוב שואלת את הרופא אם זה לא מוקדם מידיי אחרי ניתוח קיסרי כי לי זה מרגיש מוקדם מידיי. מקבלת תשובה שלילית ומשתחררת.
מגיעים הביתה לילה ראשון בבית מרגששש. גם אנחנו וגם הבייבי לא מצליחים לישון מההתרגשות.
למחרת בבוקר מרגישה כאבים בתפרים מהניתוח מעבירה את היד ומגלה שהאיזור עם הפרשות מוגלתיות. לא מתרגשת יום ארוך לפניי צריכה להניק, לנקות, לסדר דברים לבייבי. שולחת את הבעל לקניות וסידורים ומתחילה במלאכה החשובה- להיות אימא!
בערב מרגישה שכל איזור הניתוח בוער מחליטה לצלצל למוקד אחיות להתייעצות. " טוסי עכשיו למיון" פוקדת עליי האחות מהצד השני של הטלפון יש לך 4 שעות שהטופס 17 בתוקף. מצלצלת לבעלי שיחזור מהר הביתה. מצלצלת לחברה טובה ומקסימה שלוקחת אותי למיון ונשארת איתי עד 2 בבוקר. בינתיים הבעל עם הבייבי.
במיון עושה לי אחות בדיקות דם משהו לא עובד עם המחט שהחדירה לי לוריד והדם נוזל על כל השולחן עד שהיא משתלטת עם המזרק ומצליחה לעצור את הדם. הבדיקות לא תקינות.
מחכה לבדיקת רופא. אחרי כמה דק קוראת לי הרופאה ומתייעצת עם רופאה נוספת. יחס צונן, רופאה לא נעימה ולא נחמדה. ומחליטה לפתוח לי את התפרים. ברגע שהתפרים יורדים הבטן נפתחת כמו משחק דומינו. הרופאות חופרות לי בבטן בלי שום חומרי הרדמה או טשטוש ואני נאנקת מכאבים וצורחת כשהחברה שלי בחוץ שומעת הכל ולא נותנים לה להיכנס להיות איתי ואז מתגלה שכל האיזור מלא מוגלה.
"טוב את נשארת למיון".
רגע מה מיון? אני שואלת? יש לי תינוק בבית בן 4 ימים אני חייבת לחזור להניק אותו. למה זה קורה לי אני שואלת? אחת הרופאות עונה לי בקרירות:" את אשמה! לא ניגבת את התפרים אחרי המקלחת ולכן יש לך מוגלה!"בקיצור נשארת במיון
נשים הבעל לבד עם הבייבי ואני חסרת אונים. משחררת את החברה שתיסע הביתה ומגיעה למיון. לא מפסיקה לבכות מכאבים (הבטן פתוחה ומדממת) ומהמצב. נשארת שם למשך 4 ימים ועוברת טיפולים קשים ביותר מלווים בהרבה כאב.
נתקלת בצוות מגוון חלקו נעים ואנושי וחלקו ההיפך הגמור.
מדובר בפצע שאורכו 12.5 ס"מ לא יודעת מה העומק.
מה כולל הטיפול: אנטיביוטיקה לווריד 4 פעמים ביום, בדיקות
לחץ דם, חום ודופק 3 פעמים ביום, מקלחת בבוקר כשאני צריכה לשטוף את כל איזור הבטן כשהבטן פתוחה מדממת וחשופה עם סבון הוצאת הסבון עם מים וניגוב האיזור עם מגבת. אחכ שוכבת עירומה במיטה ממתינה לרופא שיבוא לטפל בי הטיפול בפצע הוא פעמיים ביום בוקר וערב.
במהלך האשפוז המשמרת מתנהלת בצורה כזו: 6 בבוקר מעירים אותי לקבלת עירוי אנטיביוטי דרך הווריד.
בין 7 ל 9 בבוקר בדיקות רופאים. בדיקות דופק, חום ולחץ דם. הגעת רופא+ צוות מתמחים שעוברים בין כל המאושפזות והרופא מקריא את הפרוטקול ובמקרה שלי מראה את הפצע שלי לכולם (מזכירה שאני עירומה במיטה לאחר מקלחת שכל איזור הניתוח (כ-12.5 ס"מ) פתוח לחלוטין).
אחכ ממתינים עד שמגיעים לטפל בי בד"כ עד השעה 11:00.
בערב בד"כ מגיעים בין 6 ל -8 בערב לטיפול נוסף.
באחד הימים חיכיתי במיטה לרופא עד שעה 15:30. ובערב הגיעו לטפל בי לקראת חצות. הזוי.
כמובן שמדובר בטיפול מאד לא נעים, בלשון המעטה, חודרני וכל האיזור שורף ברמה שאני לא מסוגלת ללכת.
מהלך הטיפול:
פותחים את הפלסטרים הגדולים ששמו על הבטן (סוג של תחבושת גדולה), מוציאים עם היד או פינצ'טה את הפדים והתחבושות שיש בבטן, לוקחים מזרק ענקי ושמים בו חומר עם נוזלים ושוטפים את הפצע, מכניסים את הידיים לחלל הבטן ומערבבים את הבטן (כאבי תופת), עם פינצ'טה מוציאים כל מיני חתיכות של בשר עם
זיהום, מכניסים פדים ותחבושות מהולות בחומר שורף לתוך חלל הבטן (כאבי תופת ותחושת חוסר נוחות), מנגבים את צידי הפצע והבטן (שורף) ואז מוסיפים עוד תחבושות ועם פלסטרים גדולים סוגרים את המקום.
לאחר 3 וחצי ימי אישפוז מגיע יום הברית של בני הבכור. הם מסכימים לשחרר אותי לחגיגה הפרטית שלי.
יום למחרת חוזרת לטיפול בפצע במיון. מקבלת מכתב שיחרור והנחיות להמשיך להגיע פעם ביום לקבלת טיפול כי הפצע מתחיל להיראות טוב יותר ובמגמת שיפור. מגיעה גם ביומיים הבאים ובטיפול האחרון מודיעים לי שאני עוברת לטיפול בקהילה - כלומר בקופ"ח.
עכשיו אני ממשיכה להגיע אחת ליומיים לקופת חולים ונאלצת לרכוש תחבושות ותרופות מחשבוני הפרטי. יש פה צוות אחיות מדהים שמטפל בי באופן מדהים ומצליח לחזק אותי בתהליך המאד לא פשוט שאני חווה. כרגע רק נותר לחכות ולהמשיך לשטוף ולחטא את האיזור הפגוע. לחודשיים הקרובים עד שהבטן תיסגר מעצמה.
רק בריאות.