רשלנות רפואית בחדר מיון - מה עושים?

(1) עם הגעת המטופל לחדר המיון, הוא בדרך כלל עובר בירור ראשוני על ידי אחות חדר המיון. בירור זה  כולל תשאול אודות תלונתו של המטפל, תיאור המחלה, רמת הכאב, וזאת מפי המטופל או על ידי גורם שמלווה אותו, וכן בדיקת מכתב ההפניה לחדר המיון מרופא, אם ישנו כזה.

בנוסף, האחות תערוך לגביו בדיקות סימנים חיוניים כגון לחץ דם, דופק, חום ומדדים נוספים לפי הצורך ובהתאם למצבו של המטופל.

(2) לאחר מכן על המטופל להמתין עד לבואו של רופא חדר המיון, שיתפנה אליו לשם בדיקתו ועריכת בירור מפורט ומעמיק יותר של מצבו. לשם כך, הרופא יתשאל את המטופל אודות תלונתו, תסמיניו, ההיסטוריה הרפואית שלו ושל משפחתו, מחלות קיימות, תרופות שהוא נוטל, אלרגיות ורגישויות לתרופות, סוג הדם וכיו"ב.

כאשר מדובר במקרים של רפואת חירום, לעיתים מגיעים אל חדר המיון חולים המצויים במצב רפואי קשה, או מחוסרי הכרה, ואשר עקב כך הם אינם יכולים לספק את הפרטים הללו. כתוצאה מכך, הצוות הרפואי נדרש להעניק למטופל טיפול מקצועי ומסור גם במצבים קריטיים, ולמרות שנמסר להם מעט מידע חיוני.

לעיתים הצוות נדרש לתקשר גם עם צוותים רפואיים חיצוניים אשר טיפלו במטופל עד להגעתו לחדר המיון, כגון פראמדיקים של מד"א וחובשים. אלו משתמשים לפעמים בציוד רפואי מיוחד, אשר איננו מוכר לרוב הרופאים, אך רופאי חדר המיון אמורים להיות מיומנים לגביו.

(3) במידת הצורך, המטופל יופנה על ידי רופא חדר המיון לעריכת בדיקות נוספות, כגון בדיקות דם, תרבית שתן, אולטרא סאונד, צילומי רנטגן, C.T, M.R.I וכדומה.

(4) בהתאם לממצאי כל הבדיקות ובהתחשב בגילו, מצבו הבריאותי הכללי, התסמינים עליהם מתלונן המטופל ופרטים רלוונטיים נוספים, יאבחן רופא חדר המיון את מצבו הרפואי של המטופל.

בהתאם לכך, על הרופא להחליט האם יש לתת לו טיפול מיידי כלשהו, כגון העברתו לחדר ניתוח, או להפנות אותו אל המחלקה הספציפית בבית החולים שרלוונטית להמשך הטיפול בו, או לשחררו לביתו, בדרך כלל בצירוף הוראות מעקב.

לעיתים הרופא יכול להחליט גם על העברת המטופל לבית חולים אחר וזאת בשל סיבות שונות, לרבות בשל קיום הליך רפואי מיוחד שמתבצע באותו בית חולים.

על הרופא המקבל את המטופל לבדיקה מוטלת, איפוא, האחריות הכבדה של אבחון הבעיה הרפואית, וזאת במיוחד כאשר מדובר במצב חירום ותחת תנאי לחץ. מטבע הדברים, רופא חדר מיון אינו מומחה בכל תחומי הרפואה, ולכן אין מצופה ממנו לאבחן כל בעיה רפואית.

אולם, עם זאת, תפקידו הינו לאתר סיכון, ולזהות האם המדובר במצב חירום הדורש טיפול רפואי מיידי. בנוסף, עליו לאבחן גם מצבים בריאותיים שאינם מהווים סכנת חיים מיידית, ולטפל בהם באופן ראשוני או להפנות את המטופל למחלקה הרלוונטית או לטיפול של רופא בעל התמחות ספציפית כגון: אורטופד, קרדיולוג, נוירולוג וכדומה.

בכל מקרה, על רופא חדר המיון לנהוג בזהירות רבה, ובמיוחד בטרם הוא מחליט לשחרר מטופל לביתו, ולא להעבירו להמשך טיפול במחלקה אחרת בבית החולים.

לפיכך, ההחלטה על עצם המשך הטיפול המטופל וסוג טיפול זה, או שחרורו, חייבת להיעשות בתום התהליך המלא של אבחון מצבו. שכן, אבחון שגוי או חלקי, או איחור באבחון, עלולים להוביל להחמרה במצב המטופל, לסיבוכים מיותרים ובמקרים מסויימים אף למוות.

לעיתים, עקב מצבי לחץ, ניהול לקוי, מחסור בכח אדם וכדומה, הטיפול הניתן בחדר המיון עלול להיות רשלני תוך חריגה מסטנדרט הטיפול הסביר שנדרש באותו המקרה, ועל כן ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית בגינו.

לשם כך, יש לקבל חוות דעת של רופא מומחה, אשר יברר מה היה הכשל הרשלני, איזה נזק נגרם למטופל והאם יש קשר סיבתי ביניהם.

הרשלנות הרפואית בחדר המיון יכולה להתרחש לכל אורך שלבי הטיפול במטופל: האבחון, הטיפול, ההפניה להמשך הטיפול או השחרור.

סיבות ומקרי רשלנות רפואית בחדרי מיון

טיפול בלתי מיומן: אי זיהוי של מצב חירום רפואי הדורש טיפול מיידי ללא דיחוי, אי בירור רפואי מפורט דיו של המטופל, אי ביצוע בדיקות חיוניות, פענוח שגוי של בדיקות המוביל לאבחון שגוי, מתן טיפול רפואי בחוסר מיומנות ו/או חוסר זהירות כמו החדרת עירוי ללא מיומנות, ביצוע בדיקות באופן רשלני ללא הכנה מתאימה וכיוצא בזה.

אי הסכמה מדעת: ביצוע הליך רפואי ללא מסירת מלוא האינפורמציה אודותיו למטופל וקבלת הסכמתו לכך. סעיף 13 בחוק זכויות החולה תשנ"ו- 1966 קובע כי לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת.

לשם כך, על הרופא חלה חובה ליידע את המטופל בכל המידע הרלוונטי להליך הרפואי המוצע לו, לרבות, סיכויים, סיכונים, תופעות לוואי, זמן החלמה, חלופות טיפול, והיות הטיפול חדשני, אם וככל שהינו כזה.

כמו כן, עליו לוודא כי המטופל מבין אותו היטב, ומסכים לטיפול המוצע לו. במידה והרופא לא נתן למטופל את כל המידע הרלוונטי, או לא ווידא כי המטופל מבין אותו, אזי המדובר במצב שעלול להוות מחדל רשלני.

אי ניהול רשומה רפואית מלאה: על הרופא מוטלת חובה לתעד את הטיפול הרפואי במלואו, לרבות מחלות קיימות, אבחנות, תרופות, אשפוזים קודמים וכדומה. היעדר רישום רפואי בתיקו הרפואי של המטופל עלול להוות בעיה מבחינת צוות חדר המיון המטפל, אם וכאשר תוגש בעתיד תביעת רשלנות רפואית.

רשלנות במתן תרופות: יש לתת למטופל את התרופות המתאימות לו. במידה והמטופל לא קיבל תרופות בכלל, או קיבל תרופות שאינו מתאימות למצבו או שהוא רגיש להן, הדבר עלול להוות רשלנות רפואית.

שחרור מוקדם של המטופל: החלטה לשחרר את המטופל מחדר המיון, כאשר מצבו דורש המשך בירור ובדיקות מקיפות בבית החולים.

שחרור של המטופל ללא מתן הסברים והנחיות להמשך המעקב: לעיתים ההחלטה לשחרר את המטופל לביתו הינה ההחלטה הנכונה, אך כאשר הדבר נעשה ללא המשך מעקב, לרבות אצל הרופא הרלוונטי למטופל, בשעה שהדבר נחוץ, הדבר עלול להוות מחדל רשלני.

לפיכך, במצב כזה, על רופא חדר המיון להסביר למטופל בצורה ברורה כי עליו לגשת לרופא המשפחה ו/או לדווח על חזרת התסמינים ו/או החמרתם.

דוגמא לתביעת פיצויים בשל רשלנות רפואית בחדר מיון

במסגרת הליך ת"א 1666/05 נבון נ' ד"ר ראיסה גראץ ואח' נדון מקרה של מטופלת שהגיעה לבית החולים קפלן עקב תלונות על חולשה, סחרחורת, הרגשה רעה, וראיית "שחור מול העיניים", אך ללא חבלת ראש או איבוד הכרה.

בקבלתה נמדד לחץ דם גבוה, בשיעור של 176/105. המטופלת נבדקה על ידי רופא עיניים אך הבדיקה נמצאה תקינה. המטופלת קיבלה משככי כאבים ותרופה להורדת לחץ הדם, ושוחררה באותו יום לביתה, עם המלצה להמשך מעקב אצל הרופא המטפל שלה.

מאחר ומצבה לא השתפר, המטופלת חזרה לרופא המשפחה שלה למחרת שחרורה וכך גם ביום שלאחר מכן. בפעם השניה, היא הופנתה על ידו לבית החולים תל השומר, שם נערכו לה בדיקות CT מוח וצנתור, שאיתרו במוחה דמם תת עכבישי ומפרצת.

מצבה הדרדר, באופן שגרם לה בדיעבד לקשיים נוירולוגים קשים, שיתוק מוטורי משמאל, ואף לאשפוזה השיקומי במצב סיעודי מלא.

בית המשפט קבע כי דימום תת-עכבישי ראשון ממפרצת עורקית מוחית מהווה מצב חירום רפואי, שעלול להיות קטלני בשל הסיכון הגבוה לדמם חוזר מהמפרצת המלווה בתחלואה קשה, נכות מלאה ואף מוות.

עוד נקבע כי אצל המטופלת אמנם לא הופיעו מלוא הסימנים המובהקים המתלווים לקיומו של דימום תת-עכבישי, אולם עם זאת, היא כן התלוננה על כאבי ראש עזים שמהווים סימן עיקרי למפרצת כזו, ולחץ הדם שנמדד בהגעתה היה גבוה מאד, למרות שהיא טופלה תרופתית לאיזונו במשך שנים.

במצב כזה היה על בית החולים לבצע במטופלת בדיקת CT ראש, אשר יכולה לזהות דימום תת-עכבישי ב-95% מהמקרים, דבר שלא נעשה במקרה שלה, ועל כן מהווה מחדל רשלני.

בהתאם לכך נפסק כי המדובר על מקרה רשלנות רפואית ובמסגרת זאת נפסקו למטופלת פיצויים בסך מצטבר של כמיליון ₪, וזאת בגין ראשי נזק שונים ולרבות חצי מיליון ₪ בגין כאב וסבל.